ב"סטפין אאוט", נכנס הבארבי לעבודה. בין הרוקדים נצפו ילדים שלא נולדו, כשסטיל פולס נפנפה בדגלים חברתיים ופוליטיים. הגיעה השעה שאנחנו נמלא חור בהשכלה הרגאיית שלנו: מולנו אחת מהלהקות הבריטיות המובילות בסצינת הרגאיי בבריטניה של שנות השבעים, קבוצת דראדס מרובע הנדסוורת' בברמינגהם שהתנהלה במקביל לפאנק הרד-קור לקלאש וגנריישן איקס וגם לצד בוב מארלי.

מצד אחד להקה שעושה רגאיי מלודי ומזיז, אם כי יותר מורכב מהצליל של להקות הרגאיי הממוצעות, מצד אחר – בעלת נטייה בולטת להיות רלוונטית, להתמקד בנושאים סוציאליים בוערים.
בבארבי הם חגגו 30 שנה בדרכים, שזה אומר למעלה משעה איחור בפתיחת המופע (לרגל החגיגות?) מישהו שמע תלונה של בנאדם? איזה קהל ממושמע הוא קהל הרגאיי המקומי. הוא מעדיף לחגוג איזה תאריך שקשור במותו של קיסר חבש, היילי סילאסי. אז למי איכפת מה קרה. קחו הכל באיזי. רק שאול, בעל המועדון מה-זה-כעס. הוא אומר ששעה זה שעה, אז נאמר חצי שעה איחור, אבל לא שעה ורבע.
אבל תן להם בסטיל פולס, ריפים ראשונים והקהל נכנס למוד, באחת עשרה ורבע עלו הצבעוניים יחד עם המנהיג דיוויד הינדס כדי לבשר לנו שהשואה השחורה עדיין קיימת בכל מקום (זה מהחדש Africa Holocaust ) אלא שאפשר בכל זאת לזוז, לפזז כי יש תקווה. No More Weapons הוא שיר אנטי מלחמה כימית, סוג של פרפרזה על No Nuclear War של פיטר טוש. והנה שיר חדש Door of No Return, על ביקור בכלא בגאנה, ששלח אסירים להיות עבדים על ספינות. השיר שכביכול נעל את הערב – עשר דקות של הראסטה Stepping Out, היה אות לקטע הדרנים ארוך, שהיה למעשה החלק השני של הערב וכלל מחרוזת של הלהיטים Soldiers,, Taxi Driver (על כמה שזה קשה לאיש שחור לתפוס מונית בניו-יורק) Blues Dance Raid (על צו איסור הופעות של המשטרה), .Babylon Makes the Rules הערב מתארך, הקהל מקפץ, ואני חושב על סוד הקסם הזה של להקת רגאיי ותיקה, שהגם שאינה ג'אמייקנית – להמשיך להיות כל כך רלוונטית. החומרים האלה פשוט אינם מתיישנים.

התערובת הזו שפונה גם לטהרני הרגאיי וגם למיינסטרימיסטים. זו כנראה הסיבה שהחבורה הזו גם לקחה גראמי ב-1986 על אלבום הרגאיי הטוב ביותר (Babylon the Bandit) מצד שני היא הייתה מעורבת חזק מבחינה חברתית, הצד הרבולושונרי, התביעה שתבעה חברת הסעות ניו-יורקית, המחוייבות למסורת האפריקאית (Soldiers), היציאה נגד גזענות, היצירה המדוברת HANDSWORTH REVOLUTION שהוצאה בשיאן של מהומות השחורים בבריטניה בשבעים ולא לשכוח: "קו קלוקס קלאן" שיר מחאה נגד הימין הקיצוני בארה"ב שונא השחורים.
ובקיצור השילוב בין רצפת הריקודים, כייפיות ובין תכנים חברתיים ותוכחתיים רציניים. והנה בערב הזה בבארבי, זה נשמע עדיין קצבי טרי ורענן. פולסים שמעידים שהדופק של הלהקה הרבה יותר מסדיר. סוד הקסם? מוטב שלא נפענח. אבל הוא קיים, ואולי טוב שיישאר סוד. הסאונד סיסטם הזה ממשיך להגיע בטורים גבוהים. 

וידאו מההופעה!