שירו סלסלו איתו – "אל אדון על כל המעשים/ ברוך ומבורך בפי כל הנשמה". עם אהוד בנאי אין לי בעיה לשיר מילות קדושה. לא ממש לשיר, במצברוח מסוים לזמזם. זימזום חילוני של מי שלא מצא עדיין את הדרך לאהלי תורה, מתגעגע למחוזות ילדותו, ימים שבית הכנסת מילא אותו יראה שבקדושה, בלי להבין למה.
והנה אהוד שר: "פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורנה לזכר מלכותו". האמת: קשה להזדהות רק משום אותה יראה שמעולם לא אפשרה לי לתפוס את אלהים כיישות, כמלך על מלכות. והנה השירה הזו, מתנגנת לה באיזה טון של עונג שבת, והיראה זו של ילדותי אינה שבה. אני מאמין לאהוד בנאי שהוא מאמין בזה. אני מאמין לו שהוא מתכוון לזה – וטוב שהוא שר בנוסח הפשוט בלי לעשות מזה בלוז דרומי, או רגאיי אפריקני או קלטי ים-תיכוני. לו אני מאמין.
