ממציאי הרגאיי הגאונים. אילו ידעתם שכל מוסיקאי בעולם הגדול יאמץ את המקצב לכל שיר זניח – אולי הייתם מתארגנים מראש ולוקחים מיליארדים על ההמצאה. מגיע לכם טונות תמלוגים. קותי וסאבו לא טפשים. בתוך עמם יושבים. מה עושים: לוקחים רגאיסט מקומי בפנסיה העונה לשם סילברדון וזמר ים-תיכוני מהשבעים שכבר שכח אפילו שהוא היה כזה ומחברים אותם בדואט למקצב.

אליך מייקה: "את תשובי אלי עם בואה של שלכת … לא רוצה את הסתיו לא רוצה השלכת, רק רוצה שנאהב, שנהיה שוב יחדיו" שזה נחמד ותמים, ואז מכניסים קצת ראפ שזה קצת כוחני מה הולך פה? איך זה מתחבר? . לא אין בזה נשמה כפי שמישהו ניסה להגדיר. זה סוג של מניפולציה ממוסחרת שנעזרת ברגאיי ובראפ כדי להפיח חיים בשיר ים תיכוני מיושן ושולי – הכל כדי לשרוד בשוק מסחרי תחרותי שבו הסלולאר הוא אחד מהפרמטרים להורדת רף האיכות. קותי וסאבו מבחינתם – אחלה בעלי מקצוע. את הקומבינה עשו הכי טוב שאפשר. ערך אומנותי? נו באמת.