שמונים מלאו לנער קינג. למסיבת יום ההולדת הגיעו חברים אחד-אחד, גם "לוסיל", הגיטרה הנצחית היתה שם, כמעט שישים שנות בלוז היא איתו.
דוגמיות לשירים: את "מוקדם בבוקר" הוא עושה עם ואן מוריסון, לטעמי אולי הקטע הכי בלוזי באלבום הזה. איזה צליל של פסנתר, איזה צליל של גיטרה. והטונים של מוריסון, שיוצאים ממעמקים.
"אול אובר אגיין" עם מארק קנופלר, הדייר סטיריטי שלא יגנוב למלך את ההצגה, ןכמובן – The Thrill Is Gone דיאלוג גיטרות עם אריק קלפטון. (דגימת צליל למטה) אם מתרגמים Thrill כ"התרגשות עמוקה ומרטיטה", אז הבשורה היא שבגיל 80 קינג לא איבד מזה שומדבר מה"ת’ריל" הזה.
אחרי קלפטון מצטרפת לקינג שריל קרו ב"אני זקוקה לאהבתך נואשות". היא בסטייל קאונטרי, הוא בטונים הבלוזיים הצרודים שמשכנעים כי הזמר אכן זקוק לאהבתה "סו באד".
לא בטוח שהיא שייכת לכאן.
הלאה: קבלו את בילי גיבונס ההוא מ-זי.זי.טופ עם קורטוב של בלוז טקססי, דאריל הול (יופי של דואט ב"איינ’ט נובאדי הום") , ג’ון מאייר, החיבור הטבעי עםבובי בלאנד, גלן פריי מ"הנשרים", וגם כמה "חברים" שלא הייתם מצפים כי יגיעו למסיבת הדואטים.
ההפתעה היא אלטון ג’ון באלתור פסנתר מלא פאן וחיים ב"רוק דיס האוז".
קולו של קינג חזק בצורה מדהימה. לא יכול להיות שקול כזה יוצא מבן 80. הפי ברסדיי, מיסטר בי.בי.קינג.
