הקהל בשיקאגו גילה לא רק גיטריסט וזמר מעולה, אלא מה שמוכר אצל האמריקנים כ"אנטרטיינר", שזה לא בדיוק "בדרן" במונחים הישראלים. זה אומר בין השאר – קשר כמעט טלפתי עם התזמורת המלווה, בביצועים הקוליים הוא מגיע לטווח מפתיע עד פלסט, שירת בלדות שיוצאת חמה ואינטימית להפליא, במיוחד בקטע שנקרא "כמה בלו אתה יכול לקבל". הפריטה שלו ב"לוסיל" היא מהטובות ששמענו אצלו. יש בה אפילו תחושה ג’אזית, פראזות מתוחכמות. זה אלבום בלוז שיכול לשמש "בית ספר" לאמני בלוז, וכמו שכבר אמרנו, קינג מודל 1965 הוא לא רק נגן-זמר, הוא גם איש הבמה המיומן, שיודע לנגן ולהלהיב.
