נמשים

אמילי קרפל

הליקון
4/5

ניהול אומנותי: תומר אדם לנציגר. הפקה מוסיקלית ועיבודים: תומר אדם לנציגר וניר אוורבוך.

"מרחוק זה נראה כאילו לא השתנה דבר… ועכשיו מסתכלים בעיניים אין מבט וזה ריק"
הצליל האלקטרוני הקר, ההבעה נטולת הדרמה, המופנמת משהו מעבירים תחושה על יחסים וזמן. השיר הפותח "טיפה" מכניס לאווירת דאנס קלילה, מנוכרת.
אלקטרו דאנס פופ קליל וריחופי מלווה את קולה הלא הבעתי-תחושתי של אמילי קרפל אנשי העיבוד שמעו בחייהם "טיר פו פירס" "דפש מוד" חוזרים לאייטיז לטובת הזמרת. קרפל משתדלת להישאר על קו שירה חדגוני, לא מתקתק. השיר הוא על הזמן האוזל ועל הזיכרון שמאבד מעוצמתו – קשר שהולך ונמוג עם הזמן. "עוד דקה עוד טיפה וזה נוזל"… על משקל אוזל, אבל גם במשמעות של עוד קצת, עוד רגע לפני שזה נגמר. טקסט טוב. המנגינה – משרתת, הביצוע למרות שהוא קצת "פלאט" דווקא משתלב בקונספט ההפקתי

ב"רוחות", הפקת הסאונד משדרת כמעט אותה אווירה, הקול יותר גבוה ומצועצע, היא שרה "מטפטפת לעצמי טיפה של אהבה" – שיר על חיפושים עצמיים, וגם כאן דאנס מלודי קליל, איזי ליסנינג. הפקה אלקטרופופית. שום דראמות. שינוי מתרחש ב"כאן אני עומדת", מורידה שני הילוכים, שרה "להרים אותך מהרצפה, לשטוף לך את הפנים, להריח כל פיסה קטנה של גוף בין הסדינים, למרוח את עצמי בך, לברוח מעצמי איך", בלדת רוק אישית פחות אלקטרו אוורירית, יותר דרמטית.
לקרפל דחוף לספר מה עובר עליה – כשהיא עם עצמה, כשהיא בין הסדינים איתו. ב"משוגעת" היא שרה "איך אתה בדיוק יודע מה אני רוצה/ איך אתה מציף אותי כובש בסערה/כשאני נופלת, אתה תופס אותי, אתה יודע להרכיב ולפרק אותי",  המשך העיסוק האובססיבי הזה בעצמה. חוזרים לדינסוס רוק אלקטרוני הזוי משהו. כאן הביצוע וההפקה הזכיר את קייט בוש.
ב"חוץ ממך" בהילוך כמעט סלואו מושן – אמילי מנסה עוד וריאציה על הבינו-בינה, אלא שהטקסט הופך לאיזו שיחת שגרה לא מעניינת – "אתה אומר שבסך הכל אתה טיפוס אמין ושאין לי מה לדאוג ושתמיד תהיה זמין".
לכן חזרתי בשמחה לקלילות הנסבלת של "נמשים" – יותר שיר, יותר מוסיקה, יותר הפקה עדכנית. חמוד, קליל, הומור. איזי ליסנינג. ככה אני אוהב את האמילי. "נמשים" הכי מתאים לה.
ב"בין השורות" מצטרף אסף אמדורסקי בסולו שירה. (שותף בכתיבת השיר מילים ולחן) ואחרי שאמילי מצטרפת בקצב דאנס מתבהר יופי של דואט פופ.. – "בין השורות אני כבר לא מבינה כמה קלות מילים ארוכות עד שנגיד הכל בין נשימה ללחישה.
"עונות" מילים של יצחק לאור מטפל ביחסים עקרים ממושכים, רמת טקסט גבוהה יחסית לשאר השירים: "צריך רק לחכות עד שזה עובר אין מה לדבר קהות מבטך העיוור, אני מפריע כשאני מדבר", (אגב, את השיר היה צריך לבצע זמר ממין זכר) אלקטרו פופ, מתאים לצליל השולט בהפקה המסגוננת. מיוחדת הצטרפות של סמי בירנבך, בטון הנמוך אם כי לא בטוח שהיא תורמת תרומה משמעותית. שיר נוגע, מגיע.
"מתחת למים" – בצלילה עולים הרהורים במקצב מידטמפו – על בריחה למקום שכולו כחול ועמוק. ההפקה המוסיקלית הצליחה להעביר תחושה חלומית.
"אינך מבקש דבר" של לאה גולדברג בלחנו של עובד אפרת משתלב באווירת הדיסק – "וציפור אחת מבקשת לקרוע תנומה, ואתה אינך מבקש דבר".
רוב הדיסק של קרפל מעביר איזו תחושה הזויה בהפקה הדאנס אלקטרונית המסוגננת הזו, מאז מטרופולין, פרויקט שאמיליי השתתפה בו, , צומח מעין ז'אנר של שירי אווירה אפופים  מסתורין, שנותנים לעיתים תחושה של מניפולציה, אבל בשורה תחתונה, קרפל נהנתה מהעיבודים והתכנותים של תומר אדם לנציגר וניר אורבוך כדי להגיע לדיסק פופ קליל ומסוגנן..
הערה לדף המילים: שיר הוא שיר, ולהדפיסו כסיפור ללא לוכסנים בין שורה לשורה – פגם מהותי.

שיחה עם אמילי קרפל בפסטיבל הפסנתר מארח 2008

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן