הסבלנות השתלמה. כמה שנים חיכינו לחדש של רנדי ניומן? כמעט עשור. הסבלנות השתלמה, כי זה אותו רנדי ניומן המצחיק, השנון, העוקצני והסטירי אבל גם הרומנטיקן הכי נוגע ומגיע. גם המוסיקאי המגוון. אבל רגע, לא בטוח שכל מי שקורא שורות אלה יודע מי הנפש הפועלת. רנדי הוא אחד היוצרים היותר אמינים שצמחו באמריקה של השישים שבעים, במקביל נאמר לפול סיימון לג'יימס טיילור.
פסנתרן קברטי, שאוהב ג'אז בהרכבים קטנים, אבל לא רק. הפעם אני שומע אותו בטאץ' ניו-אורלינסי. (Potholes) אבל גם אינטימי ורומנטי עד צביטת לב (Feels Like Home) וגן קאונטרי ובלוז.

אלבום עשירי בארבעים שנות קריירה, בן 65 שתמיד מגיש את השירים בדרכו הרעננה. חוק ההתיישנות לא חל על רנדי ניומן. למה המתנתי  כל כך לחדש של ניומן. כי זה הוא מסוג הסינגר סונגרייטרים שעדיין משדר משהו שנון, גם פוליטי, אמיתי, לא לוחצני, לא מסחרי. יש לו יכולת לתאר דמויות, לכתוב סיפורים מהזווית של כל דמות.

אני מדבר על Easy Street, על Korean Parents (על הילדים האבודים של ימינו) על A Few Words In Defense Of Our Country (על הרע היחסי בענייני מנהיגים) וגם הכי עליז והכי מתוחכם – A Piece Of The Pie בתזמור שובבני. אני מעדיף אותו על ראפרים והיפ הופרים בולטים, כי הוא ממשיך לדבר בשפה שאני מדבר בה. כי הזווית שלו על החיים אינה כוחנית, אלא מחויכת.
פסנתר בארים על הפתיחה ורנדי ניומן שר בלוז – "מישהו ראה אותי לאחרונה" ומגיע סיפור על מחלה וכמעט מוות שבשיאו האיש החילוני שמע צליל של נבל וראה כוכבים מלאכים וקול זועם שהגיע מהברית הקדושה, כאשר ניומן מגיע בהצחקה למסקנה שיש חיים אחרי המוות ושהוא מקווה להיפגש שם עם כל אחד מאיתנו.

והנה אחרי הבלוז השנון, מגיעה בלדה נוגה Losing You – צערו של ניומן על כך שמכל מה שהוא איבד בחייו, על האבידה שבעזיבתה הוא לא יוכל להתגבר. אחרי הכל, כשאתה צעיר יש לך זמן לשכוח. אבל אתה כבר אינך צעיר. שיר ששוב מזכיר לי את Feels Like Home שמסיים את הדיסק וכשמקבלים מציניקן כמו רנדי ניומן בלדת אהבה כואבת וישירה – מאמינים לו יותר. כנראה שציניקן לא יכול לזייף.