קורים דברים, שרה קורין שיר שכתבה אגי משעול, הומור אירוני שבנוי רבדים רבדים. שילוב של זרם מחשבות, ונגיעות במציאות העכשווית המאכזבת – "מאזינה לטוקטה ופוגה מהסלולארי"
או: "זה לא שלא קורים דברים/ פעם שרתי כמו ציפור/ עכשיו אני עוסק זעיר פטור". קורין מעניקה לשיר את החיוך האירוני המשקף את התוכן. קצב מדוד, מנגינה פשוטה. מעברים לא שגרתיים. מוסיקה קברטית. לתפארת פתיחת האלבום החדש של קורין.
ובאלבום הזה קורים דברים טובים.
"עד סוף אפריל" הוא כבר שיר מסוג אחר, פשוט יותר, נטול אירוניה, אם כי נוגע במציאות אקטואלית:. קורין אלאל שרה: "ועכשיו כשנסעת/ בוא תספר מה איתך/ מה פגשת בדרך/ מה גילתה נשמתך/ לא משנה הימלאיה לא משנה גיברלטר/ לא משנה המרחק אם אתה מאושר".
שיר געגועים/ מכתב אימהי דאגני לתרמילאי הנמצא אי-שם. קורין שרה על הפערים בין התחושות. ארז ברזוליק לא חשש להשתמש המילה "אושר" למרות היותה ערטילאית, גם תיבל במינוחים מהתחום הדיגיטאלי כדי לבטא את משמעות המרחק – "אלף ג'יגה בינינו ולא עוברת שנייה"
קצב מידטמפו, לחן שמוביל את הטקסט בנינוחות, מלודיה חפה מתחכום, פשטות המנגינה, קולה הנמוך, בטון הדואג-משתוקק, ביכולת שלה לבטא תחושה גם מתחום הבאנאלי כביכול – שנשמעת אמיתית.
בשיר השלישי חוזר ההומור האירוני של אגי משעול עם שם  שיגרום לרבים לרוץ למילוני האינטרנט "הפרשדונה" (צודקים, כנראה בחיים לא נתקלתם) – "ואם יהיה גופי עשוי מאורז מלא/ האם תצמח ממנו נפש יותר רכה". שיר שאומר למעשה: מה אנחנו באמת יודעים על עצמו, אפרופו טרנד מזון הבריאות.
אצל קורין הטון מקרין חיבור עם טקסט. גם כשהיא שרה "תודה" (רותי אלאל, מאיר גולדבגרג) על השמחה שנתן לה ואפילו שני רגעים – זה טון נמוך מאופק של צניעות ועצב, שיר על הפער בין "האור הרך" לאור המשקר של הכרך. וקורין לוקחת את השיר והלחן לחלקתה הפרטית. תחליפו לצרפתית. יש לכם שנסון אמיתי.
אני מדבר על שנסון-שנסון (כן מהסוג הצרפתי) – וזה גם מה שקורין מקרינה ב"השקט" – "אני השקט שבאי השקט של גופכם … לא תוכלו להימלט ממני", ההומור הדק שבתחושה באובססיווית. העיבוד (אלי סורני) מקשט כאן קישוט יפהפה בצליל הבולבול טאראנג שמנגנת אהובה עוזרי.
אמרנו חיבור עם טקסט, אמרנו שנסון וב"דוגית" (מירי פיגנבאום) זוהי גם אווירה – טקסט קומפקטי, על כל מה שמתרחק מהאדמה בהרהור לילי. דוגית שטה שמוציאה את הדימיון להפלגה. שיר מינורי, נוגה, קודר. קורין מנמיכה טון כמו אל מתח לתהום. חזק.
אחרי "ארץ קטנה עם שפם", מגיע "ארץ קדושה" (אגי משעול) לא סתם אני מזכיר, כי כמו בשיר ההוא – הטון והמוסיקה הם על משקל האירוניה והציניות הנוגעים להוויה הישראלית. חפיפה.

ב"פשוט כל כך" (ברזוליק, סורני) הזמרת מביעה משאלה – לא להישאר לבד. זוהי כל החוכמה. אנשים חוזרים על טעויות. ושוב ליבם נשבר. וגם "מישהו חכם" כבר אמר שהלבד הוא רע.
שיר כביכול לירי-אינטימי אלא שבאופן פרדוקסאלי – מנסה להתרחק מהאישי-אינטימי, מאחר שהדוברת בשיר מצטטת מישהו אחר שאמר את זה, וכך נוצר איזושהו ריחוק של הדוברת מהטקסט. ההגיג הפשוט, מקבל עוצמה מהלחן, כמעט כמו גם מההבעה הישירה של קורין אלאל. גם כאן כמו בשירים אחרים בדיסק – קורין יודעת לאמץ את התובנה הפשוטה לחיקה, עד שהיא מצליחה בחספוסה האותנטי להפוך אותה לשלה, ומצד שני גם להעניק לה משהו המנוני – משהו שנוגע לכל. שיר שאני מזמזם באהבה.
ההתבוננות המהורהרת של מירי פינגנבאום ב"על שפת המזרקה" מקבלת מימד אנושי נוגע ומגיע מהלחן והטון של אלאל. שיר שמערב תסכול יאושי וטיפת אור בקצה המנהרה. ("אני נשארת בלי ירח יושבת ומחכה/ הלב עמוק במים שבור לרסיסים/ ורק ליצן אורח מגלה בי ניסים")
"קשה לה" – "אפילו עכשיו כשהוא מאושפזת בתוך ראשה עם כל האנטי גיבורים הצולעים … אין היא מוכנה להשיל את קורות חייה/ ובטח לא את צערה עליו היא דוגרת/ כמו על ביצה של זהב". אגי משעול חוזרת טעונת אירוניה עצמית. מצא מין את מינה, משוררת את הזמרת, או להיפך. יש חיבור. עיבוד שלוקח את השיר לקברט. הפסנתר הסינקופי התזזיתי של שלומי שבן. אפשר לשיר את זה כהימנון, ולחייך חיוך מר. והחיוך המר ממשיך ל"תרנגול", שיר סהרורי של מאיר גולדברג אבל מתמתק ב"שיר ליונתן" (ארז ברזוליק) שמדבר על התחלה חדשה, כאילו קורין אלאל אומרת לילד: צא לחיים, כי בכל זאת מחכים שם דברים נעימים מאשר כל התסבוכת הנ"ל. הילד מחזיר לשפיות מנחמת של בוקר חדש. מידטמפו, מנגינה וקצב שמצרפים אותך לקורין.
טרובדורית, יותר זמרת ייחודית,  מאשר רוקרית או כל הגדרה אחרת, אמנם ידה לא הייתה ביצירת המילים, אבל מרגע שעברו לחלקתה המוסיקלית – הם מאוד שלה. שמעתי פעמיים-שלוש-ארבע. ממשיך להתאהב.