הפקה מוסיקלית: לואי להב. עיבודים וניהול מוסיקלי: עדי גולדשטיין, נאור דיין.
מאיה בוסקילה שוברת שתיקה. אלבום חדש, עידן חדש מבחינתה גם ככותבת. לצילום העטיפה בשחור-לבן, ביקש ממנה הצלם עיניים עצובות כאילו חרב עליה עולמה. סקסאפיל נוגה. מלכת יופי מהורהרת. מה שעושה צילום.
אני לוחץ בשלט, מתכונן לקבל את המלכה קצת אחרת ממה שהכרתי. אולי פחות מלודרמטית, יותר מאופקת בהתייחסות לטקסט. בכל זאת, חברת מוסיקה חדשה פרשה עליה את כנפה, הוצמדו לה מפיק מוסיקלי בכיר כלואי להב. עדי גולדשטיין – מוסיקאי ומעבד מחונן. טיפול מקצועי.
ואז מגיע השיר הראשון, שנקרא "שוברת שתיקה". מה אגיד: מאיה בוסקילה נשארה מאיה בוסקילה, לשמחת מעריציה. שוברת שתיקה, לא שוברת שתיקה, מאיה נשארה מאיה.
נוטשת אותו, היא כבר לא שלו. פוגעת בו. שיתחיל לוותר עליה. ומצאתי פה שורה מפתיעה ומצוינת: "היום אני צומחת מכל מה שנבל בי" שעליה חתומים טל שגב, ויעקב למאי (זו אגב, תופעה מעניינת ששניים מייצרים טקסט) יפה.
לואי להב לא חיפש בה דברים אחרים. הוא מחזיר את בוסקילה אל המלודרמה, ממשיך את בוסקילה מנקודת הטרום שבית שתיקה. לואי להב עיבה את הרגשנות. ובוסקילה היא זמרת שיודעת לחבר טווח רגשי עם טווח קולי גם כאשר הטקסט לא הכי. יודעת לרוץ לפני המילים.
קצב דאנס. והיא שרה "עבר שלם חוזר אל המציאות שלי", "ושוב משחק במחבואים, אני שבויה בין פעם ועכשיו" (לחן ומילים: יהודה פוליקר) שיר על טראומות עבר והשלכתן על החיים בהווה. שיר טוב, ההפקה עשתה מזה פופ דאנס, ובוסקילה ממשיכה לשהות בפסגות הרגש. זו היא. מה הבעיה? שמבחינת גובה הטונים אינך מבחין בין שיר לשיר. זה כאילו אותה אינטרפרטציה לשני השירים.
והנה ב"שלום", שיר של מאיה – מילים ולחן – ההתחלה מבשרת טובות. פתאום היא נשמעת דנה לפידות. בהמשך חוזרים הטונים המלודרמטיים, אבל הנה לראשונה – מתברר שאפשר לגוון. "זו אותה תחושה של פעם, כשאיבדתי את הטעם לאהוב אותך" אבל ככלל גם בשיר הזה בוסקילה מוותרת על איפוק ובוחרת במטעני דרמה שנוגעים בזעקה ההיסטרית. השיר מדבר על זה שהיא כבר רגועה, הדמעות אינן זולגות והשקט חזר. זה (השקט) חייב להתבטא גם בביצוע, אבל היא כל כך נמצאת בתוך המלודרמה שאין סיכוי לייחל ממנה להיות יותר מאופקת, מכונסת בתוך עצמה.
ב"לנשום", מילים ולחן – שלה, מאיה שרה על הפחד "לאהוב את חייך כמו שהם". על החיים שליד החיים, על לחיות "על קצות האצבעות בזהירות" במינון כזה שלא תפגע ולא תיפגע. המחיר שזה גובה הוא לעיתים באובדן היכולת לאהוב ולהיות נאהב. יגידו ש"היית רק יפה", כאילו היופי לבדו מהווה מכשלה ("תהיי בלונדינית ותשתקי"..) כאילו מנסה למכור את כול כולה למען תדמית, לרצות את הסביבה ולהיראות כמישהי אחרת, שמצפים ממנה להיות. אז גם אם זה נדוש, המוסיקה עושה מהדרמה האישית מלודרמה בסטייל הריטה-סלין דיון, פופ שסוחף לכיוון אחד, עדיין טון דרמטי, אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה להתעמת עם תחושה, ומהעימות הזה יוצאים גם דברים אמינים, ובקצב הדאנס הזה, במנגינה היפה – הטקסט מגיע.
"ולמרות הכל" – על אהבה ישנה: "כבר עברו חצי חיים מאז דיברנו/ חדרי הלב עומדים ריקים" (בת כמה היא הייתה אז?) מורידה אמנם הילוך, אבל עדיין מחפשת את המלודרמה. המעבד המוסיקלי עיבה בצליל מיתרים.
"רכבת אקספרס" (מילים: נורית בת שחר צפריר לחן: מאיה בוסקילה) קצב מהיר שאמנם תואם "רכבת אקספרס" אבל הטקסט דווקא מדבר על רגיעה – "תקחי את עצמך ותיקחי את הזמן". כאן זה תזזית.
"הוא לא שם באמת" (מילים שלה, בלחן שיתפה את נאור דיין ועדי גולדשטיין) הוא לא שם, אבל היא אומרת לעצמה – תני לו לחזור בחזרה. יש בשיר סתיו בחלון ו…רכבת הרים של הלב. מאיה נמצאת בפסגת הרגש – וזה עדיין זה נשמע כעוד ניסוי קול על טקסט צפוי במנעד המלודרמטי המוכר.
"עיניים פקוחות" (מילים ולחן – מאיה בוסקילה) מקצב מהיר נושא את התמיהות, השתיקות והשאלות של המתייסרת ביחסי הבינו-בינה אל הלהיט הבא שלה. סוג של פופ דאנס שעובד.
"כל האהבות" (מאיה בוסקילה) – שוב בפסגת המלודרמה. אני לא מגיע איתה לשם.
"זמנים חולפים" (מילים ולחן: דור דניאל) המשך מסכת ההתבכיינות בקצב דאנס מידטמפו על משבר ביחסים – "לא אתפתה להיות איתך בודדה" ו"אין בי שום חרטה" ו"היית יכול לאהוב בלי לשאול".
"ימי האתמול" (מילים: דנה וחנה לפידות. לחן: חנה לפידות) מילים מתיפייפות – "בלילות אני רוקמת שמיכת תלאים של חלומות" אבל גם צמד שורות יפה: "איך אפקח את עיני מול עיניך/שלא ידעו לחייך אל עצבותי" חבל שהשיר הזה לא שומר על רמת טקסט אחידה. המוסיקה – בלדת סול צפויה משרתת את המנעד הסוער של הזמרת.
"לשנות אותי" (מאיה בוסקילה) נפתרו המשברים. סוף סוף שיר אהבה בלי תלונות: "הכל אתה רואה בי/ לא מפחד לשנות אותי" מאיה מאפקת, מורידה רגל מדוושת המלודרמה. ככה צריך לשיר גם מלודרמה אישית.
נסכם: מאיה בוסקילה מנסה בתריסר שירים להעביר סערת רגשות של מי שמשתוקקת לאהבה. שירים טובים ופחות טובים, אבל לא מעולים. העיבוד וההפקה המוסיקלית לקחו את נתוניה הקוליים המצוינים ולא ניסו בד"כ לאפק אותה, לעשות ממנה זמרת של אינטרפרטציה. האם לצפות ממאיה בוסקילה לאלבום מסוג אחר? אולי לא. זו היא. ואולי כן. שתפתיע אותי. אני פתוח להפתעות.
