קרלה בליי – פסנתר, אנדי שפרד – סקסופונים, מייקל רודריגז – חצוצרה, סטיב סוואלו – בס, ביל דראמונד – תופים.
Carla Bley And The Lost Chords
קרלה בליי משתייכת לקבוצת העילית של מלחיני הג'אז בני זמננו, בעלת אמירה מקורית, כתיבה מיוחדת ומעניינת ונגינת פסנתר המתבססת על ריכוז מוסיקלי שאינו מאבד מעוצמתו בכל מהלך ההופעה.
"האקורדים האבודים"? ממש לא אבחנתי שנעלמו לה אקורדים. אולי משהו שהיא יודעת עליו ואני לא. ההרכב בין המכולות בנמל – תאווה לאוזניים: שותפה הותיק סטיב סוואלו (Steve Swallow) על הבאס, אנדי שפרד הבריטי בסקסופון טנור וסופרנו, מייקל רודריגז בחצוצרה. ביל דראמונד בתופים. קרלה בליי מנגנת מוסיקה כל כך ממוקדת, שהיא כמעט שוכחת מקהל, ואמנם בכל מהלך הערב היא היתה עם הגב אל הקהל, וגם מן הצד מתקשים לראות פניה משום שיערה שמסתיר.
היא מנגנת במבנים מלודיים א-לה מונק, וכנאמר – היא וחבריה לא נשמעים כמי שמחפשים את האקורדים האבודים, אלא כמי שמנסים לפתח את הקיים, ליצור ארכיטקטורה מוסיקלית, קונטרסטים הרמוניים, חילופי מקצבים, פאנק גרובי נינוח. כפסנתרנית, בליי לא הולכת על אימפרוביזציה הוירטואוזית אלא מתווה דרך להרכב במסגרת היצירה האישית – המבנה/ הסגנון המוסיקלי, וכל הנגנים נעים בתלם הזה, כולל המתופף השרירי שמעניק הקשה מאוד מאופקת.
המוסיקה היא תערובת של ישן ומודרני. קרלה אינטליגנטית, מוזרה, יוצרת שהיא מעבר למושג "ג'אז" במשמעותו הבסיסית. לשמוע את קרלה בליי וחבורתה בפסטיבל אילת – משהו שאי אפשר להרשות לך להחמיץ.
