אז מה הם התבלינים? פאנקי, ראפ או טנגו? גוספל פופ או רוק, מיוסיקאל? לא תאמינו. אבל יש להם משהו מכל ז'אנר. המון צמחי תיבול מוסיקליים.
"ראש בקיר" נפתח בצליל פאנקי גרובי חזק. השיר הוא מדריך לחיים + טיפ. לאמור: התובנה: "איך שאתה חי, זה מה שאתה מקבל/ וכמה שאתה מקבל התיאבון שלך גדל" והטיפ: תהיה אופטימי, רק אל תדפוק את הראש בקיר. בראס סקשן + קצב ריתם נ' בלוז סוער + ראפ על הפתיחה הם הצהרת כוונות סגנונית.
ואז מגיעה בלדת געגועים מתבכיינת ונוגה "לפעמים". דו"ח אישי של נפש דואבת על הבינו-בינה, שמוביל לתחושות של רצון לעוף, לברוח, לשכוח, לצעוק, לבכות. איזו נחיתה דכאונית אחרי הפאנקי המשמח. כמעט באותו טון שר שחר נהרי – "המלחיץ" – "לא רוצה להיות עוד אחד שהתפקשש לו" ו… "בסך הכל רוצה אותך" (שזה כנראה לא מעט) כאן מייצרים לביא והתבלינים מלודרמה סעורת רגשות, בצליל רוק שנוגע במטאלי כולל סולו חשמלית. הטקסט? – לקחת את רועי לביא ושחר נהרי לסדנה יוצרת. כמה זה שדוף וקלוש לכתוב על תחושות על רקע "תקתוק שעון" או משפט שאומר "ממשיך להיות לא מאושר/ אולי אמצא אותך מחר". באמת התפקשש להם בגדול. יש גבול לכמה באנאליה אפשר לספוג.
"צועקת" – עוד בלדת תחושות – על "המין החלש" מנקודת מבטו הגברית של רועי לביא. צועקת, שותקת, צועקת, רוצה לעוף – "כי את כל כך הרבה/ אני בסך הכל אחד" נו, באמת רועי וכל הגברים השדודים מול הנשים. אנא, הירגעו.
והנה אחרי בלדות דיכאון לא משכנעות – מגיע שיר סתלבט קצבי פאנקי-קופצני ומחויך "בתחנה" – גם הוא בקטע של בחור אוהב שמאיים – אם לא תקחי אותי מהר – לא תראי אותי יותר. ושוב אני נאנח. רבותי התבלינים – זה נחמד וחביב, אבל אם אין מה לשיר, לא חייבים. מה לעשות שיש לי כזה סיסמוגראף לשרבוטים. (לשון עדינה לקשקושים) גוספל בלוז סוער כולל מקהלה מגיע בשיר "בא לי" – כל מה שמתחשק על רקע "יאוש" ו"ממלכה מתפרקת".
שחר נהרי זועק את הנשבר-לו-הזין ממנה. והמסקנה – לקום ללכת לחפש אחת אחרת במקומה. השיר נקרא "נמאס לי ממך", רוק-פאנקי-פיוז'ן אנרגתי, ריתם נ' בלוזי. הבנאדם כנראה צריך לפתור קןדם כל את הבעיות של עצמו או כמו שנהרי שר – "אני בכאסאח עם כולם" אבל אם רוצים לתלות אשמה גם בה אז – "כל מה שהיא אומרת – איך שהוא הולך אחרת". בואו נאמר שצמד המוחות רועי לביא וטל בר גם הפעם לא יצר את יצירת חייו. אבל נגיד גם שפרץ רגעי של זעם המופק בסאונד מהוקצע, כולל סולו גיטרה עם כל האוונטה – אינו משהו שגרתי.
שחר נהרי שר: "תבין שיש לך סיכוי להיות בן אדם, אחד מכולם, וזאת למרות שיש דברים "שאולי מעולם לא הבנתי" לתהייה ולתעייה מצטרפים כל חברי הלהקה– כדי לנסות להתפלסף הכי רגשי. אז נכון שיש אמת אחת לכולם ויש דברים שאי אפשר לחשוף, אבל לא חייבים ללחוץ את הדוושה עד הסוף. המנגינה יפה, המלודרמה קצת מביכה. יכול להיות שבסטייל הבי מטאל זה היה נשמע דווקא פחות צעקני.
"בואי עכשיו" בלדת-דרמת רוק מתגברת ומתעצמת.– "נדהם אל מול עינייך אוחז את חום יופייך… אולי תבואי… בואי עכשיו" מתחנן הזמר. ואז מגיע מעבר לשירה-מונולוג מהירים סטייל ראפ – על הבנאדם הנלחם בבלגנים של עצמו שהרסו לו הרבה דברים טובים, אלא שהפעם… הפעם יש מן הסתם קרן אור בסוף המנהרה. שחר נהרי מפעיל "רגש" כדי לזעוק את כאביו ("אולי תבואי עכשיו"…) וגם הגיטרות נכנסות להילוך רביעי או חמישי כדי להיות איתו במאבקו הצודק לאהבה כנה, אחרי כל הבלגנים. השיר מתפתח כמלודרמה, הפקה ראויה, עוד בלדת רוק מלנכולית, אלא שהפעם המנגינה הופכת את המלודרמה לסערת רגשות שתרטיט ליבות אוהבים.
לקראת סיום, "התבלינים" הבינו שאפשר לשיר את אותם ביאוסים קצת אחרת ויצאו במקצב טנגו סוחף. לבן אדם נמאס מזה ומזה, והוא קצת מסוכסך עם עצמו, מן זרם מחשבות כזה בעטיים של יחסים איתה, ואולי עדיף כבר שישלח נשיקה וימצא סיבה ללכת. זה מגיע בדציבלים רוקיסטים עם הרבה חשמל שמניב ניסיון להעביר געש פנימי. אמנם זה אינו משתמע מהטקסט, אבל החיבור בין טנגו לרוק אפקטיבי.
באמת להקה מתובלנת, אולי יותר מדי, אבל המגרעת היא בסחף הרגשי שיצר לא מעט שרבוטים קלושים על מצב הבינו-בינה, ונדמה לי שכאן התבלינים מעדו יותר מאשר במוסיקה.
