את השיר הראשון "פסטיבל" עיבדו (לפי המידע בספרון הדיסק) לא פחות משמונה איש. זה מתחיל פלמנקו מגיע לזעקה הפאלצטית – "איזה פסטיבל, בכל מקום בכל מצב", ואנחנו נכנסים לקטע קצבי סוער באוריינטציה אתנית. פסטיבל, זה מה נשאר, אז תהנה. בארץ שחיה מפסטיבל לפסטיבל, זה אקטואלי, אם כי לא בטוח שטל התכוון לעקוץ.

איש שוטי הנבואה לשעבר באלבום בכורה שמנסה לגעת בעניינים שונים ומשונים שבין האדם לעצמו, לסביבתו, לבוראו, לחברו – במקבץ סגנוני מעורב. אני שומע את המקבץ אחרי שכבר סקרתי את המופע שהשיק את הדיסק. עכשיו ההקשבה יותר ממוקדת. מה הבנאדם בא שיר-לומר לנו?

אחרי "פסטיבל" יש נפילת מתח – על שניים (כך שם השיר) שהולכים וחוזרים אל המעיין , אל הלב אל החיים. שיר "על החיים". טל מנסה לכרוך אלף עניינים. מתחים שעוברים מהורים לילדים. על שכחת האור הנסתר. דחוס, סוער אקסטזי. דרמטי. עיבוד אווירה אלקטרוני יפה שעשה עדי גולדשטיין. מיוחד. לא מצעד פזמונים.
שיר שלישי, "הזמן עושה את שלו", עוסק בגילוי קסום, אמת שהאירה את הנשמה. קרה אחרי שנים "שהייתי שוטה". צריך סבלנות בחיים – הזמן יביא את מה שמייחלים. גם כאן טל מפעיל את הגבוהים שלו כדי לשיר עם הרבה כוונה ואמונה. העיבוד – רוק אוריינטאלי.
מרוק לרגאיי. "מלחמה" – על הרצון לשינוי, על רקע האמביוולנטיות בין מלחמה לאהבה. – "יודע שהשלום מתחיל ביני לבין אשתי". רוח של שירה חסידית נסערת מנשבת במפרשי הרגאיי. טל מנסה לשכנע בכוונה שלב – שבתוכו עוד אהבה. לא לשכוח שהוא פליט דור השאנטי. והנה לקראת סוף השיר – מגיע קטע תיפוף תזזיתי. העיבוד האלקטרוני מעניק גם לשיר הזה שדרוג של ממש בקטע של מוסיקת אמביינט.
ולשם גיוון – "גרמת לי שוב לרוץ בשדות האש" במקצב פאנקיי סוער + ראפ. טל מזמין לרחבת הריקודים. דוחס כפי יכולתו מילים ומשפטים לתוך הגרוב.

"אם בלשונות" – שיר הלל לאהבה. שימו לב למשפט הפיוטיים האלה "אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הייתי כנחושת הומה או כצלצל תרועה, וכי תהיה לי נבואה ואדע כל הסודות וכל הדעת, ותהיה לי כל האמונה עד כי אעתיק הרים, ואין בי האהבה – הייתי כאין", זה יפה מאוד, פיוט מפתיע בקונטקסט מקראי שמתחיל בקטע אמביינט אוריינטאלי ומגיע עד מתוזמר בומבסטי. ללא ספק – פסגת יצירתו של אברהם טל בדיסק החדש. מפתיע כי הטקסט מתעלה על כל הטקסטים החרים בדיסק.
מפסגת ההתרגשות לטון הרגוע של "מתרחקים מתקרבים", גם כאן שיר על אהבה, אבל פחות מיוחד מקודמו, כזו תחושת שאנטיות מיופייפת. ("כי במסע את התכלית/ החמלה היא אין סופית")
הפתיחות הארוכות האלו באווירה פסואדו משהו (אפרו שמיימית) נשמעת כטריק כשהיא אינה חלק אינטגראלי, אלא נשמעת תזמור חיצוני – בשיר "לצאת אל הרוח". טל מגלה את החופש, טקסט הזויי, עם ריקוד סביב האש, לשחק עם מזלות ולהמציא מקור חיים ותבונה. לא עשה לי את זה.
והנה שיר שמוריד את טל מספירות עליונות אל אדמת עמו בתוכו הוא חי – "קשה" – פתיח בסגנון החאפלה הים-תיכונית שמתחלף לרגאיי חסידי מלהיב – וגם כאן טקסט כזה סתמי "החיים עוברים מיום ליום/ לומד להתחבר לשמחה ולצאת מהדיכאון/ הרי מספיק זה שאני נושם.." טל שר כמו כליזמר חסידי נלהב באקסטזה גלויה. מלהיב.
הניגוד – "מן המיצר" (ושוב ייחולים החופש – ממעמקי הנשמה) בעיבוד ווקאלי שעוטף בצליל רליגיוזי כנסייתי וגם "אח יקר" – עוד שיר אהבה-הערצה מהסוג המיופיף- שאנטיי, סולם מינורי, וטל מצליח לסלסל קולו סוג של תפילת הלב. בתזמור שילובו קול נשי יפה ומקהלה הנוסח גוספל – "אתה לי חבר/ אתה לי כאלהי/ בדמות בשר ודם". התוצאה צנועה, מאופקת, קטע שממשיך באלתור קלידים של אווירת דמדומים.
דיסק לא ממוקד. ערב רב סגנוני, של פיוט צרוף וטקסט סתמי. לעיתים – פתיחות וסיומים ארוכים מדי. עיבודים נפלאים משדרגים. מתרחק משוטי הנבואה, אבל מתקרב חזרה. מנסה ליצור סגנון משלו. מצליח חלקית. מהפך הסולו טרם הושלם.