קבלו קורס מזורז בנושא איך כותבים שיר פשוט, מחורז הכי סימטרי, מנגינה שמתנגנת בקלות, ובכל זאת – עובר מעל לרף הנדוש. ליצחק קלפטר היה את זה תמיד. יש לו את זה גם עכשיו.

הים כחול שחפים מעל
סירת מפרש – לבן
ואני מביט מהחלון ותוהה,
כמה זמן העולם קיים.

יש פשוט מזה? קלפטר הוא אמן הפזמון, כלומר – השיר הקליט. הצירוף של לחן, מילים ועיבוד מוליד אצלו בד"כ שיר לא מסובך. ויש לו עוד משהו – בלוז בגיטרה.

יש מלחמה ויש שלום
יש מציאות ויש חלום
בין הסדר ובין הבאלאגן
אני רוצה לחזור לעניין
אלייך …איש יפה

אלתור קל קלי-קלות, וירטואוזי בחשמלית וזה מתחבר לבלוז הפשוט. את הבוקר, שר קלפטר, אני לומד לקבל, אבל בלילה – מושכת אותי אישה יפה. הרי זה כל כך מובן ופשוט, והנה כשעושה את זה טרובדור, מעין זמר בלוז עממי כזה, זה נשמע אותנטי. למה קלפטר כל כך משכנע? כי הוא אותנטי.

אתמול אהבת אותי
היום סגרת לי דלת
מחר אהיה רחוק
אמצא אישה אחרת

לא תמיד הכל מתחרז חלק ומהוקצע. יש חריקה פה ושם. משהו חורק ב"זאת מהשירים" (חיפושיו אחרי מישהי ש"תסדר את חייו") "כמו פרפר" נשמע שרבוט של מילים למען הגיע אל המנגינה, אבל התחושה בקול השנוק משהו משכנעת שקלפטר מתכוון למה שהוא שר. "הריקנות שהשארת" – הרהורים נוגים על רקע שגרת מציאות יומיומית בבית קפה על הים – זוהי כבר חריזה פחות סימטרית ופשטנית (כדי שמישהו ירוויח/ מישהו אחר צריך להפסיד") וגם כאן הגיטרה הבלוזית מצליחה לשיר במקומו. "מתפזרים עם הזמן" הוא תיאור נוף של רבע לארבע בבוקר של בנאדם שאינו יכול להירדם ויוצא להסתובב עם שחר. "והעננים מתפזרים עם הרוח/ והאנשים מתפזרים עם הזמן", ועל זה ייאמר – מה שנכון נכון. אצל קלפטר זה מגיע בקצב מידטמפו, מילים, מנגינה וקצב שמשלימים זה את זה.
אחרי "אני אוהב" מהכבש השישה עשר, מגיע העיבוד הפאנקיי ל"יום שעבר", חיבור בין הבלוזיות הקלפטרית לנשיפה של ניצן עין הבר, – ריענון בדיסק. והנה מנגינה טיפה יותר מורכבת "אל הבמה" בגוון יותר ג'אזי (מה שנקרא Ballad) בסגנון מיושן משהו. קלפטר מזמין אותה לעלות על הבמה ולרקוד איתו בלי בושה.
טון נמוך מסיים את הדיסק ב"שיר פרידה", איטי, עגמומי, צנוע. תזמור ג'אזי עשן. קלפטר יורד בטונים כדי לשדר משהו קודר בפינאלה. הגיטרה בוכה איתו. גם אני.

בשדות זהב השיבולים
ומתוק הדבש שבעינייך
רוח מנשב אוושת עלים
אל תלכי.