שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס. הוא חי בשלום עם כולם, פרט אולי עם המבקרים, ואולי גם בזה יש כבר שינוי. "תרצי בי … תהיי לי שם … אולי אני רוצה אותך יותר מדי" מסלסל קול הרגש במנגינה של פעם בחיים. ואתה יכול להגיד שלוש פעמים שזה קיטש. בטון של שלומי, בשירת הנשמה, בעיבוד הזה למיתרים (נדב ביטון, כמובן) שלו – זה הקיטש הכי מכניע.
שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס כי הוא יודע לעשות סוויץ' מהיר מהרומנטי-נוגה לפייסטת רחבת הריקודים הדרום אמריקנית, לרומבה פלמנקו הסוחף ב"כל הלילה נרקוד" (ארליו דה לוס סנטוס, ראמון פיסה בורחה) שיר שאומר משפט שבטח הושר מיליארד פעמים בשירי הפלמנקו הספרדיים: "את תהיי לי גיטרה, אנגן אותך… וכו') ושוב חוזר לבלדה הרומנטית הנוגה ב"אני שר אלייך", טקסט של יוסי אזולאי שאין מה לרוץ לספר עליו, לחן שאינו משתווה באיכויותיו המלודיות ל"תרצי בי" ורק הרגש והנשמה של שלומי מצילים את המצב.
שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס – כי אין לו בעיה לעבור שוב פעם לקצב – הפעם דאנס ים-תיכוני – "מלאכית" (זיו רובינשטיין) שרק איתה הוא "יגשים את החלום וביחד ננצח את הכל". בעיבוד קישטו את הדאנס במוטיב פלמנקו. קליט וקצבי שאין מה להתווכח.
שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס – כי הוא יודע לשלב שיר נשמה יפהפה של האחות לאה – "השבת כבר נכנסת", מנגינה של חסד, שיר שמתפתח בקצב מידטמפו יפה. כמעט כל מה שמגיע מלאה יש בו משהו נוגע ונוגה בפשטותו.
שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס כי הוא מקרין חום אנושי למרחקים כשהוא שר "אבא" – געגועים לאבא זה שבילים בבית הספר והבית הישן שכבר איננו. ופתאום ההבנה שאבא שייך לו (כתב עליו רק אחרי ש"חבר אמר לי לכתוב שיר עליך") כמו שהוא שייך לאבא. אז המבנה המוסיקלי שבלוני, ספוג רגש מתבכיין, ושוב – אין כמו שלומי להוציא לפועל את הסנטימנטאליות הזו.
והנה, כמה לא מפתיע, אחרי העצבות שבהתרפקות על אבא – מגיע הקצב, והפייסטה חוזרת – מעין פלמנקו רומבה ים תיכוני – "תן לה את הלב שלך". בכפיים וברגליים.
שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס – כי הוא לא שוכח גם משהו נטו ז'אנר ים תיכוני – "בשתי עינייך" (נסים מרי/ אבי גוטמן) ועוברים לאולם השמחות הישראלי. חולם עליה, שתיתן לו רק לטעום מהשפתיים שלה. נו טוב, בתוך עמו הוא יושב. כנ"ל "משתגע מאהבתך" של משה פרץ. שלומי הוא זמר הקונצנזוס כי אחרי הפשטות הזו, הוא פונה גם למאזין היותר מתוחכם ומכניס השחקנית דפנה רכטר לשיר "בלעדייך" כדי לספק איזו אמירה ספקנית על החלום להישאר ביחד.

שלומי שבת הוא זמר הקונצנזוס כי הוא לקח בדיוק את המעבד (נדב ביטון) שיחבר לו בין עוד, פסנתר ואקורדיון ב"כמה לבד" (עמיחי יעקבי) וכמה זה יפה. אולי השיר היפה בדיסק. "אם בליבך דולק האור/ אם רק תגידי לי לחזור/ אל הים הסוער בעינייך/ בלילה גשם וסופה/ ברחובות אני אפסע/ לחבק, לנשק את פנייך". לכל כותבי הז'אנר הים-תיכוני. קחו את הטקסט זה של עמיחי יעקבי כדוגמה לאיך כותבים פשוט, נכון ומרגש. יוצא מהלב, נכנס אל הלב. לב וכאב. כאב לב – וכך גם השיר הלפני אחרון "תודה שנכנסת לי אל הלב". אמרנו כבר זמר הקונצנזוס?