בקאברים מחפשים בדרך כלל ערך מוסף לביצוע המקורי. כלומר שזה לא יישמע חיקוי, אבל גם שהזמר/זמרים המכסים יביאו משהו משלהם באופן שהשיר יזכה לחיים משלו. הגרובטרון מצדיעה לשירים ישראלים מכל הסוגים, מכל הזמנים. כורכת את ה"ישראליות" עם ההשפעות משדות הבלוז והרוקנ'רול. לא תמיד כל עיבוד מטעין את השיר מחדש, לא כל פרשנות מעניינת ומיוחדת.
למשל: בגרסה הבלוז פאנקית של הלהקה ל"זה קורה" (שמוליק קראוס), הייתי מעדיף לחזור לאריק לביא. בקאבר הריתם נ' בלוזי ל"תן לי כוח" (אהוד מנור-אריאל זילבר) חסרה לי האנרגתיות השובבית של אריאל זילבר. הביצוע הסווינג ג'אזי של דרור אהבה רומם הוא לא תה לא קפה. לעומת זאת השיר קיבל תמריץ גרוב פאנקי טוב.

"חוזה לך ברח" של יענקל'ה רוטבליט ושלום חנוך המוכר למשל מאושיק לוי – עוטר בעיבוד מריאצ'י מקסיקני עם נגיעות פלמנקו, מה שמעניק צבע חדש ויפה לשיר. "מים מתוך הבאר" (יורם טהרלב-קובי אושרת) המוכר מחוה אלברשטיין הוטען בעוצמות פאנקי-רוקנרליות, שטישטשו לחלוטין את הגרסה המקורית. הצליל מלוטש, הביצוע הקולי שגרתי, ובכלל לא ברור למה השיר הזה הולבש בלבוש פיוז'ני כזה. "אצלנו בכפר טודרא" (יהושע סובול-שלמה בר) טבוע כל כך חזק בחותמו של שלמה בר, שהביצוע של הגרובטרון, אנרגתי ככל שיהיה, לא יכול להתחרות בעוצמות הנשמה של בר.

לעומת זאת, אהבתי את הצירוף של הזמרת עדנה גורן ל"הטנדר נוסע" (אורלנד/וילנסקי) מהנכסים של הזמר הארצישראלי, וכאן עיבוד ה"מערבונים" מחבר יפה בין עבר והווה, ובעיקר זוהי גורן שדוהרת מחדש על הטנדר הישן.
את "שיר נולד" של נעמי שמר חיברו הגרובטרונים למגברי הרוק. אין לי בעיה לנער את שירי נעמי שמר. וזה ניעור יעיל, אם כי לא מוסיף הרבה לשיר. את "ערב עירוני" של אלתרמן ויוני רכטר עיטרו הגרובטרון בצלילי גיטרת פלמנקו – אינטרפרטציה איטית בחלק הראשון של השיר, שירה נגועה בטיפת פאתוס, שהולכת עם הפלמנקו עד הסוף בקטע אינסטרומנטאלי מלהיב – הגם שהוא חורג מהקונטקסט של השיר. וזה ממש בסדר, אם כי אישית – גרסת יוסי בנאי לשיר הזה נשארה עדיפה בעיני. הגרובטרון שכחו שאלתרמן כתב את זה על רקע נופים תל-אביביים..ץ כשאני קורא בדפים המצורפים לדיסק כי הגרובטרון התייחסו לשיר "בחרדת קודש" – אני מרים גבה. קודש בטח אין כאן.

 "הכל זהב" של חפר את ארגוב – עיבוד קונבנציונאלי שמקבל לפתע תפנית – חיפוש בתחנות רדיו שלוקח לקולו של שלמה בר אבא, שהרצינות ממנו והלאה. ואם לחזור לרצינות – "הו ארץ אהבתי" לפי רוטבליט את קראוס, לובש צלילי בלוז שטוענים באווירה, וביצוע תחושתי נוגה שמצליח להעניק לשיר את עוצמתו האירונית (קטע שנמתח ל-8! דקות) זו הגרובטרון? זו גרובטרון אחרת וטובה. וכדי להמשיך את הטון הרציני הזה, מגיעה גרסה ג'אזית נוסטלגית בסיום ל"מכבי הישן" של אריק איינשטיין ושם טוב לוי. עיבוד יפהפה לפסנתר, חצוצרה וגיטרה, ועם תוספת מפתיעה בסיום ששוברת לחלוטין את הרצינות. וגם זוהי גרובטרון אחרת. גרובטרון כזו, גרובטרון אחרת. עדיין אינה מתחברת למשהו ממוקד ומגובש שיוליד אלבום קאברים אולטימטיבי. זה יבוא.