שיר חדש

אהוד בנאי

אן.אם.סי
5/5

ככה באמצע החיים, באמצע הקריירה המשגשגת, באמצע העשייה האמנותית, נכנס אהוד בנאי לאולפן להקליט אלבום זמירות. בפתיח לחוברת המהודרת מציין אהוד, שאלה זמירות ששרים בחברותא, סביב לשולחן, סעודות שבת, ערבי חג, לחנים פשוטים שווים לכל נפש. אתה לא חייב להיות פייטן או חזן.

זה טוב ויפה, אבל עם יד על הלב ובראש צלול, אני לא רואה את כותב שורות אלו, מתיישב לו בערב שבת סביב השולחן ומתחיל לפזם זמירות. רוב הסיכויים שישתרר באזור שקט מתוח והסובבים ינעצו בי עיניים של משתתפים בצערך.
האשם בי: נולדתי חילוני, גדלתי חילוני. אבל לא לגמרי. בית כנסת היה בילדותי, בנעורי. הוא בעיקר עורר בי תחושה של קדושה – שמשהו שם בפנים הוא פריפריה אחרת. יום כיפור, תפילת כל נדרי, תקיעה בשופר. אהבתי את זה. לא התחברתי. גם בימים אלה, שבהם יש תחושה כללית של "חזרה" למקורות, אני עדיין נמצא מחוץ לאהלי תורה והיכלי קדושה.
אני לוחץ בשלט על השיר הראשון שנקרא "אודה לאל", צליל גיטרה אקוסטית מעטר יפה. אהוד שר: "שימו לב אל הנשמה/ לשם שבו ואחלמה/ ואודה באור החמה/ שבעתיים באור הבקר" ובהמשך: "אודה לאל לבב חוקר/ ברן יחד כוכבי בקר". המחבר הוא שמעיהו קוסון (חי כנראה במאה ה-12) הלחן עממי. עיבוד צנוע, בן לוויה מענג לשירתו הענוגה של אהוד. גיטרה וכינור וכלי הקשה מעטרים יפהפה. וכמו במקרה של בית הכנסת בשכונה שלי בדרום תל-אביב, אני מתענג מבחוץ על יפי הזמירה. אלמלא אהוד בנאי – זה לא היה קורה במועד הזה, אם בכלל.

הוא קרא לאלבום "שיר חדש". שיר חדש אבל הזמירות הן ישנות. בנאי מסביר כי הוא בסך הכל היה המתווך או בלשונו "הסבל" כדי להביאן מבית הכנסת ובית אבא וסבא אל 2008
"שיר חדש" כי במקורות, בתהילים, בהגדה של פסח, אומרים משהו כמו "שירו להשם שיר חדש"… גם השיר "צור משלו אכלנו" שקיים באלבום מדבר על שירה של "שיר חדש" כשייבנה בית המקדש. המשמעות היא – שיר שלוקח את הישן ומתחדש איתו, שהוא יסוד חשוב ביהדות. למעשה – המוטו של אהוד בנאי באלבום הזמירות החדש. לקחת את הישן ולהתחדש איתו. לשחזר את הישן באמצעות החדש. לחזור לימים ששמע אותם בבית אבא.
למעשה, אהוד בחר ברבגוניות – ממש כמו ברפרטואר של בית הכנסת השכונתי שבו הוא מתפלל (שהוא, אגב, סגן הגבאי שלו) – תפילות בנוסחים שונים, תימני, פרסי,אשכנזי. ועוד מקור אחד שמככב בין 15 המזמורים החדשים – זה של ר' שלמה קרליבך, שאהוד זכר לו חסד נעורים מאז ימי הסוונטיז כשהוא היה מחובר לבוב דילן וללד זפלין. גם קרליבך היה שם ברקע.
וכששומעים אותו שר, אז זוהי גם התחברות כנה לצד האנושי – פולקלוריסטי של התרבות היהודית עתיקת היומין הזו. לחנים עממים, תפילות ליל שבת, מחברים אלמוניים, שירים ששרו במשפחה שלו, במיוחד אביו יעקב, לפני קידוש ליל שבת, שירים שהוא זוכר מתקליטי ההופעות החיות שלל רבי שלמה קרליבך מהשישים.
וכשהוא שר "אל אדון על כל המעשים/ ברוך ומבורך בפי כל הנשמה", אין לי בעיה לשיר מילות קדושה. אולי לא ממש לשיר, אלא לזמזם זמזום חילוני של מי שלא מצא עדיין את הדרך לאהלי תורה, מתגעגע למחוזות ילדותו, ימים שבית הכנסת מילא אותו יראה שבקדושה, בלי להבין למה. אהוד שר: "פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורנה לזכר מלכותו". אישית, תמיד התקשיתי להזדהות עם טקסט כזה, רק משום אותה יראה שמעולם לא אפשרה לי לתפוס את אלהים כיישות, כמלך על מלכות.
והנה השירה הזו, מתנגנת לה באיזה טון של עונג שבת, ואני מאמין לאהוד בנאי שהוא מאמין בזה. אני מאמין לו שהוא מתכוון לזה – וטוב שהוא שר בנוסח הפשוט בלי לעשות מזה בלוז דרומי, או רגאיי אפריקני או קלטי ים-תיכוני. לו אני מאמין.

אהוד בנאי על שיר חדש – וידאו

Ehud Banai – New Song

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות