את סלעית להב אני פוגש לעיתים קרובות מאוד באירועים מוסיקליים, מלווה די שכיחה של זמרים על במות ארצנו (אוהד חיטמן, קרן פלס ועוד). נגנית חליל צד מיומנת, רוח חיה על הבמה, שגם נושפת בסקסופון ואף חוגרת אקורדיון למקרה הצורך. סלעית הזמינה אותי פעמים אחדות לשמוע אותה מנגנת במסגרת "שוריקו", במועדון "שבלול". בסופו של דבר, זה קרה בפסטיבל הג'אז הבינלאומי באילת.
"שוריקו" נקרא ההרכב שלה על שום סגנון השורו מברזיל. ככה זה בארץ: באין לנו מוסיקה ישראלית מקורית, אנחנו מסובבים גלובוס וחוברים לסגנונות אתניים מהעולם הגדול. לזכותם של "שוריק" ייאמר – תקנוני אם אני טועה – שהם לא עלו על גל, כמו במקרה של הלהקות האיריות הישראליות. צריך העזה לאמץ סגנון ברזילאי מסוים.
אז תחום התמחות של הלהקה היא מוסיקה שנולדה בריו דה ז'נרו לפני כמאה שנים, המוגדרת כנקודת המפגש בין מלודיות קלאסיות עם מקצבים אפרו-ברזילאים. עם סלעית להב (חליל צד וסקסופון סופרן) היו על הבמה רועי בן סירה בפסנתר ומלודיקה, גבריאל מרקס – גיטרה 7 מיתרים (סצ'י) וקווקינו (Cavaquinho) כלי מיתרים (ארבעה) קטן ממשפחת הגיטרה, שמחובר היטב לשורו ולסמבה, יצחק פרנקו – בגיטרה קלאסית ובן אילון בפנדיירו – מעין טמבורין וכלי הקשה. נגנים ישראלים שמנגנים במיומנות נפלאה בהשראת הסגנון הברזילאי, וניכר שהם נהנים מכל רגע מהשילוב הזה של סאונד אקוסטי וקצבים ולחנים מברזיל של מוסיקאים כפישיננגיניה, ז'קוב דו בנדולין, פאוליניו דה ויולה, זקיניו אבריאו, ארנסטו נזרה.
המוסיקה היא צלילי שורו מרעננים בארבעים מעלות בצל. נגינה קולחת, פשוטה ונעדרת יומרות שהביאה את הבריזה החמימה והידידותית המנשבת במפרשי ההרכב הידידותי שבו צדו את האוזן והלב צלילי הסלעית בחליל צד ופריטת הגבריאל מרקס בגיטרת 7 מיתרים. איזי ליסנינג? – גם, אבל לא מהסוג שחולף ליד האוזן.
