חציר על הבמה סוף 2008 – מה זה אומר? אם כבר מספוא לבהמות, למה לא להביא את הדבר עצמו. פרה ישראלית אחת אוכלת קש הייתה בטח גימיק הרבה יותר מוצלח מאשר סתם שני גושי חציר. אני אומר את זה, כי נראה לי שדרור אהבה רומם ( שמו המלא) חשב גם על זה. מה שמפריד בינו ובין הגשמת הרעיון היא ככל הנראה בעיה לוגיסטית קטנה. לפי הטמפרמנט שלו על הבמה, הבהמה בוא תבוא ועם כל קריצת העין הממזרית שבעניין. וגם תמצא מספוא למאכל.
דרור אהבה רומם, קאובוי ישראלי מלא בטחון ואהבת הארץ וחוש הומור לא מבוטל, זמר לכל סגנון, שמקיף עצמו בתזמורת-להקת קצב של 8 נגנים שמוציאה לפועל קונספט: לקחת קלאסיקות מקומיות אל סדנת העיבוד ולהפוך אותם למופע פאנקי, עם טאץ' ג'אזי ותזמור שמעניק לשירים רענון. החבורה נוטה לקחת לעצמה תמרון לתזמור עשיר, מה שמרחיב להם את גבולות השיר לאלתורים שאינם תמיד שייכים לקונטקסט של השיר, אלא מתוך מניעים גרוביים או ג'אמיים.
נתחיל מזה שאני בעד הפתיחות וההעזה של הגרובטרון, הכישרון לנער שירים מהפתוס שלהם, להתיר אותם מהמיתוס של השירון – לאו דווקא בהיבט של גרוב אופנתי – אלא גם באקלקטיות סגנונית שיש בה פתיחות והומור ואף ביקורתיות על מה רצינו שיהיה פה ומה שנהייה.
את "צרות טובות" של שמרית אור את שלום חנוך ("בעירי היו שתי עלמות שתי עלמות יפות ותאומות. הן היו תמיד כל כך דומות,…") הם לקחו לכיוון של בלו-גראס ומוסיקה אירית, "שיר העמק" של אלתרמן את סמבורסקי הולבש ג'אז פאנקי, בקצב מדוד עם קורטוב נוסטלגי. את "כשאת אומרת לא" של דן אלמגור וסשה ארגוב הסבו הגרובטרונים למעין הבי-מטאל. "חוזה לך ברח" של יענקל'ה רוטבליט ושלום חנוך המוכר למשל מאושיק לוי – עוטר בעיבוד מריאצ'י מקסיקני בסגנון נשיפת חצוצרות הטיחואנה עם נגיעות פלמנקו בנגינתו היפה של הגיטריסט אייל הלר. את "ערב עירוני" של אלתרמן ויוני רכטר עיטרו הגרובטרון בצלילי פלמנקו – אינטרפרטציה איטית בחלק הראשון של השיר, שירה נגועה בטיפת פאתוס, עם סיום אינסטרומנטאלי מלהיב – הגם שהוא חורג מהקונטקסט של השיר.
אבל חריגה מהקונטקסטים של השירים היא סיבת ההתכנסות של הגרובטרונים. הם לא באמת רוצים לחזור לערימות החציר ולחדרי האוכל של הקיבוצים. הם מגיעים מתוך רצון לעשות שאו בידורי, מבלי לבקש מההקהל לפתוח בעמוד זה וזה בשירון.
דרור אהבה רומם דומיננטי. שר, מספר, מתבדח, מקשקש. משהו בין בוקר עברי מערבות עמק יזרעאל לגברתן ישראלי רב ביטחוןשמשחק אותה קומבינה, שמאמין שהוא יכול להיות גם סטנדאפיסט. שנוציא לו טיפה את הרוח מהמפרשים? יש לרומם פוטנציאל להיות סטנדאפיסט, אבל נכון לשעה זו, זה לא זה. קטעי הקישור די מרוחים, הסיפור על ארה"ב ארוך עד מייגע. המלצה: לקצר, לשפר את הפואנטות. אפשר ללמוד מיאצק, הלא הוא שלמה בראבא, שהתארח עם השפם והאקורדיון וכובע הטייסים, זנ יאצק שאותי ממשיך להצחיק עד בכי, ולא איכפת לי שזה אותו הקטע שראיתי לפני 20 שנה.
עוד משהו טוב שלקחנו מהערב הזה: האורחת עדנה גורן שהצטרפה למחרוזת ים-תיכונית ול"הטנדר נוסע"(של אורלנד-וילנסקי) בעיבוד מערבונים שוצף ודוהר שמחבר יפה בין עבר והווה. גורן דוהרת עם דרור אהבה על הטנדר הישן. רומם יודע מתי להקים את הקהל ולהוציא אותו במחולות. זה חלק מתוכנן לקראת סוף הערב, מעניק בכל זאת קורטוב של ה"ביחד" הישראלי שנותן לבליין המקומי אויר לנשימה.
הסיום "הו ארץ אהבתי" לפי רוטבליט את קראוס, הוא אופרה אחרת. נגמר הבידור. תמו המצהלות. דרור אהבה רומם טוען את האוויר בביצוע תחושתי נוגה שמצליח להעניק לשיר את עוצמתו האירונית. זו הגרובטרון? – ממש לא. אבל הביצוע מרטיט.
הגרובטרון מוציאה לפועל ערב בידור מוסיקלי טוב בסוגו, קונטרה לערבי השירה והנוסטלגיה מעלי הגרה. אבל הערב הזה יכול להיות הרבה יותר טוב. למשל: בהנחה שעדנה גורן היא אורחת לערב אחד, ממש חסרה לצד דרור אהבה רומם – זמרת שתאזן אותו. המשימות של רומם רבות מדי, וחלוקת אנרגיות עם זמרת טובה ובעלת חוש הומור הייתה מעניקה גוון חיוני לערב. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר: סוף סוף נעשה צדק עכשווי עם שירי ארץ ישראל.
דרור אהבה רומם – שירה וקטעי קישור, איתמר גרוס – קלידים, ארז קוסקס – תופים, דורון מזרחי – גיטרה, ארתור קרסנובייב גרשנזון – חצוצרה, עודד מאיר – טרומבון, אורן בן אבי – סקסופון, עופר פלד: סקסופון + חליל צד, גיא תובל: בס. אורח: אייל הלר – גיטרה קלאסית. אורחים: עדנה גורן ושלמה בראבא (יאצק)
שירים: ערב עירוני, זה קורה, שיר השוק, לו יהי, מחרוזת ים-תיכונית ו"הטנדר נוסע" (עם עדנה גורן), צרות טובות, חוזה לך ברח, שיר העמק, כשאת אומרת לא, כפר טודרא, ספירת מלאי, פתאום קם אדם, הכל זהב, הו ארץ מולדתי.
