אלדוראדו ההופעה

יהלי סובול רע מוכיח

מועדון זאפה ת"א
3/5

שירים: שלג, עוד פעם, ילדה קטנה, היא לא יפה, סורגים ממתכת, אל דוראדו, מספיק בנאדם, אנייה טרופה, הסרט נמשך, סלסה, לא יכול בלי זה, נערות רמת גן, חייל להשכיר, ערפדים, מתקרבים לתל-אביב, תני לי עצה.

 

 בהתחשב בקהל שמוניקה סקס מביאה (בהופעות שאני זוכר) סובול ומוכיח אינם מפוצצים. אולי זה בגלל יום שני בשבוע, שהוא יום גרוע בשבוע למופעי רוק, ואולי החומר עצמו שהשניים מציעים, שהוא ייחודי ומיוחד בשדות הרוק המקומיים. ישבה נערה בודדת בשולחן הקדמי במועדון.סיפרה שלמחרת היה לה מבחן בכלכלה, נדמה לי.   הביאה את החומר איתה – להתכונן. איך אפשר להתכונן למבחן כשיהלי סובול ורע מוכיח ברקע? לא שאלתי לגילה, אבל נראתה 16 או 17. היא דיברה איתי על ענבל פרלמוטר ז"ל. אחר-כך הבנתי שהיא מנגנת בס. היא לקחה את רשימת השירים מידי, עיינה בה וציינה ליד אחד מהם – "מוניקה סקס". ואני חשבתי: אילו היו לסובול ומוכיח עוד 100 כאלו, הם היו מסודרים.

הרוק של סובול ומוכיח מיוחד, מעניין, אותנטי, פיוטי.   תראו לי עוד מופע שמתחיל במילים: "תל אביב שוב מכוסה שלג. זוגות מחליקים על הירקון".

מאז "סוס", אלבום הסולו הראשון שלו,  יהלי סובול אוהב לאתגר את עצמו. "מוניקה סקס" נשארה עדיין המעבדה הראשית שלו (הוא כתב ליהודית רביץ, יזהר אשדות ועוד) אבל הפרויקט עם רע מוכיח, שחבר לאלבום "אלדוראדו" כמפיק מוזיקלי וכמעבד, הוא ניסיון אולי אף מאתגר יותר, נועז יותר מאשר "מוניקה".

אלדוראדו הוא אלבום של טקסטים ציוריים ומדויקים,  תיאורי מסע לצד העיר הגדולה. סובול העביר את זרמי מחשבותיו במוסיקה שמשרטטת מצבי רוח,  נעזר בדמיון הפורץ של רע מוכיח כדי להעניק תפאורת-אווירה מרשימה לשירים-סיפורים שלו.

 "תל אביב שוב מכוסה שלג" שר סובול,"זוגות מחליקים על הירקון/ ילדים משחקים בטיילת/ חוצבים בקרח ארמון" (אגב, זה לא לגמרי חלום – תל-אביב הייתה מכוסה בשלג בשנת 1951).
בדיסק זה הגיע בטון רגוע מעורער, איזי ליסנינג. סלואו אורגן (אייל קליין ניגן גם בהופעה) כמו פעם. חצוצרת Mood.   ג'אזית אפרורית, צליל מעשיר של קונטרבס וצ'לו, וכבר כאן אני יכול להצביע על הבעיה שלי עם הערב הזה (רובו שירים של "אלדוראדו" מיעוטו – "מוניקה סקס" ואלבום הסולו של סובול) – סובול ומוכיח לא הצליחו לשחזר את הסאונד הזה של הדיסק. ההפקה הרוקיסטית כמו גם הסאונד הרע חיסלו את הניואנסים האלה.

אני מדבר על אלבום שבו סובול לוקח אותנו לסימטאות הגיגיו, במוסיקה אלטרנטיבית, אלבום של סטורי טלר, שאינו מתכוון להסתער על מצעדי ההשמעות בסלולארי. מוסיקה שאינה מחניפה בכוח – בטח לא בשמיעה ראשונה. סובול גם אינו פרפורמר מהסוג שדחוף לו להכיר את הקהל, פניו קפואות רוב ההופעה, אינו אומר שומדבר בין השירים, וזה ייחודו ומיוחדותו.

הבעיה שלי עם הערב הזה הייתה בעיקר בהפקה המוסיקלית: העולם המיוחד של "אלדוראדו" בהופעה הזו היה רוק'נרולי קפוא מדי, מנוכר מדי, והסיפורים הביזאריים של הדיסק מיאנו להגיע.  


וידאו: ראיון ו"חייל להשכיר"

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות