על מי אני עובד האלבום

יוני בלוך

אן.אם.סי
5/5

"הלב שלי עומד להתפוצץ" היה השיר שפתח את הערב של יוני בלוך  בפסטיבל הפסנתר מארח (בהשתתפות יעל קראוס, אריק ברמן וטייפ קסטות) היכרות ראשונה עם החומר החדש. ועכשיו זה מגיע עם הדיסק. כמי שחשב שהרצינות היא ממנו והלאה, שבלוך מעדיף הומור בקריצת עין, הופתעתי לקבל מלודרמה.  במהלך מוסיקלי פשוט, בליווי אקוסטי, הופך רוך שברירי לפרץ רגשות. תחושת נואשות מול האהובה. פערי התחושות ביניהם. "כל היום היום רוצה אותך/ ולא איתך/ על סף תהום". בלוך ממריא לשיאי הרגש, טקסט שכתב יחד עם ברק פלדמן.

הנואשות הזו תחזור ב"למה את לא עונה לי", כשבלוך שוטח את טענותיו כלפי האשה בטון ממוסטל נוסק לצרחה נואשת.

ב"הקנאה" ליקטתי שורה כמו "את יותר יפה כשאת לא נאמנה אלי" "הקנאה כואבת בין רגלי/ עשו אותך עשו אותך כבר לפני" (השיר "קנאה") וגם כאן למרות פראזת מעבר נשית קלילה –  הרגשנות גואה.

אבל ב"ילדה שלי קטנה" זה כבר בלוך של פחות רצינות ביחסי הבינו-בינה.  "הן גם חונקות אותי הדמעות שבגרונך",  הוא שר בטון שובבי מפוקח. זה לא המיית הלב הלב המתפוצץ.  הדמעות שבגרונה חונקות אותו.

את מי תעדיפו – בלוך הקורץ או בלוך הדרמטי? ואולי בלוך של של אהבה תמימה ורחוקה במלודיה והרמוניה נוגים ונוגעים של "אהבה רחוקה"?  שיר שאומר – אם תרצה, יהיה לה שביל קטן מסוכן. יוביל אותה למקומות שעדיין איש אינו הולך.  פתאום משהו רך, מלודי, כמו ריקוד ואלס באיזשהו חלום מתוק.  זה מסוג השירים האולטימטיביים שילכו עם בלוך לנצח. (מילים: ברק פלדמן)

קריצת עין רומנטית? יש דבר כזה. יש ויש. תקשיבו ל"מלטף". והנה עוד אחד קסום – טון תמים, טהור, דואט עם קול נשי בשיר אחר – על יחסים שאינם יוצאים לפועל, אלא מתרחשים אצל שניים שאינם עושים את הצעד. עיבוד אקוסטי יפה. מלודיה בלעדית. ("שיר אחר" מילים: ברק פרידמן. לחן: יוני בלוך)

החיוך וקריצת העין הבלוכיים שבים ל"יש טבעת" – היא לא רצתה לתת לו, רק לדעת שיש טבעת. הוא ירגיע אותה שיש, ובעצמו יישאר לא רגוע. העיבוד –  קלאסי-קברטי, מדגיש את הנאראטיב. ולקראת סיום שוב גואה הרגש בשיר אהבה מחלחל "כשאת איתי אני  רוצה למות" כשההרמוניה של המקהלה ה"יוונית" – "הוא רוצה למות"  נשמעת ניגוד הומוריסטי לרצינות הרומנטית.

הסיום "על מי אני עובד" – ממשיך את תחושת ההתפקחות מהיחסים איתה ומגיע לעוד שיא מלודרמטי של שבר רגשי. וזה הלב המתפוצץ של השיר הפותח. בלוך לא מחייך. מהזעקה יורד לטון רך ושקט."אם יהיה לך טוב אני אשמח".

אלבום מורכב, אמוציונאלי מאוד, יותר רומנטי דואב מאשר ציני מחויך – משהו שכמו התבקש מבלוך. מוסיקה של טונים מוזרים, מהלכים לא צפויים, עיבודים הזויים. קברט אישי קסום. להתאהב בו.

 יוני בלוך מארח את אריק ברמן פסטיבל הפסנתר מארח – קטעי וידאו


שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. הבנאדם הזה פשוט יוצר מדהים.
    שמעתי את האלבום והוא חזק מאוד, לשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף..
    הוא בנה עלילה טובה עם מוסיקה טובה ומילים חזקות.

    תודה ליוני..

  2. כן,שמעתי ( לא ראיתי ) את החומרים בדיסק. עם כל הכבוד-אנחנו מדברים על מוסיקה, לא שירה ולא על טלווזיה. שאלתי רטורית אם זאת מוסיקה ראויה לשמה. ואילו אתה עונה לי בטקסטים וקליפים. זאת בדיוק הבעיה. המוסיקה, שהיא לפי היוונים העתיקים אומנות אלוהית, הפכה לשחקן משנה כמעט בכל תחום. כולם משתמשים בה, אך מאבדים אותה כאומנות טהורה. טקסטים? מודה שלא האזנתי במיוחד, מהסיבה שלעייל, אבל הדגימות של חרסונסקי לא משאירות את פי פעור. די שבלוני בהבעה. אגב-"נאמנה לי" לא" אלי", או שגם העברית כבר לא חשובה. פירגון- מילה יפה. מה לה ולזה? בועה תל אביבית נחמדה, אך מרגיזה למדי.

  3. למגיב בשם מוישה, האם שמעת את הדיסק וראית את הקליפים, האם קראת את המילים והחלטת שהם לא מתאימים.
    אני שמעתי את השירים קראתי את המילים ראיתי את הקליפים ואני נפעם.
    מדוע לא לפרגן למשהו יפה ונעים .
    שמעת ולא מצא חן בעיניך זכותך להגיב ולהסביר מה לא בסדר.
    אבל סתם להתקיף זה מתאים לאוכלוסיה מסוימת.

  4. ביקורת כזאת מראה לנו כי אנחנו באמת בהתדלדלות תרבותית מוחלטת. במקום לשלוח את בלוך לנגן בפני מכריו, אתה מהלל ומקלס. עניין של טעם? אוי לנו שטעם המבקרים התדרדר בצורה כזאת, שאינם מעפעפים אפילו פעם אחת אל מול הרדידות האיומה הזאת. זאת מוסיקה לשמה? אם כן- זרוק לעזאזל את כל ההיסטוריה המוסיקלית שלנו ושל העולם, כי היא אינה עומדת במקום שמר יוני בלוך עומד. זעם ועצב נמהלו יחדיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן