"נחמי אותי בשעה הכי קודרת/ הייתכן כי האמת היא תמיד אפורה/חבקי אותי בכיסא הקטיפה שלך/הסתירי אותי מרוח הרפאים שלך/לא ממהר, את תרוצי/ספרי לחברייך שאני מאבד מגע" ועוד ליקטתי מהקילרס שורה כזו: Are we human or are we dancers?  – על בסיס אמירה של האנטר ס. תומפסון, שאמריקה מגדלת דור של רקדנים במקום בני אנוש. האם רקדן נוגד בן אנוש? ואגב השיר הזה Human מוגש בסטייל דאנס סולידי ומחניף.

האלבום (הרביעי של הקילרס) הוא המשך  ל –  Sam's Town, טקסטים מוזרים שאני מנסה לפענח. ברנדון פלאוארס מצטיין בלערפל  תכנים. על קדרות ביחסים. על חטיפות מאנשי החלל החיצון. שלושת הראשונים –  Losing Touch, Human (יצא כסינגל),  Spaceman הם מתאבנים קליטים מתחום ההשקה של הרוק והפופ בהשראת להקות האינדי של האייטיז. "מאבד מגע" הזכיר לי את "וואהם!"  Human הוא אפילו הרכות הנסבלת בטון שמצלצל כריס דה ברג, או משהו בסביבה. This Is Your life   לקח  ל"האריה ישן הלילה" להיט ענק מהשישים. 

 'Goodnight, Travel Well  הוא טריטוריה אחרת, מוסיקה של אווירה מתוחה וקודרת, טון א-לה לו ריד והפקה אלקטרונית סטייל רדיוהד. מרווחי קצב אפרו שמייצרים את הדרמה: "המרחק הלא ידוע לעולם הבא/ מחזיר מבט אל מודעת האבל שלי/ משליך את צילי על השמש הקדושה/ רוחי גונחת בכאב קדוש/ שקט עכשיו/ והעולם עצר מלכת/ אין דבר שאני יכול לומר/ אין דבר שאני יכול לעשות עכשיו". שיר רווי מתח, סעור רגשות שבשבילו קונים דיסק. הומוגניות? זה לא הדיסק הזה. הקילרס מרחיבים את קשת הצבעים, כמו גם את קשת הנושאים. הם בפירוש אינם להקה של צבע אחיד. מה מיוחד הוא שטקסטים כל כך ביזאריים מולחנים בפופ לחלוטין "שפוי".

הקילרס הם: ברנדון פלאוארס – שירה וקלידים, דיויד קיונינג – גיטרה, מארק סטורמר – בס, רוני ואנאצי – תופים.