"גם אם יצלמו אותי מאלף כיוונים/ ואופיע מחייכת מעל מאה שערים/ וירצו אותי כולם כמו דיווה מהלכת/ מפוסלת, מגרה, מרחיקה ומקרבת/ בסוף היום אני צריכה אותך"
ריקי גל בוידוי הסופרסטארית. יש דימוי, יש שאואופ, מקצוע שדורש לשחק-אותה-גדולה מהחיים, יש מסכות, אלף נשמות, עטיפת מיליון דולר, בלי סוף מצבי רוח, וגם אם הכל נראה זוהר – בסוף היום היא צריכה את הגבר שלה.
מה זה אומר "גבר"? "אני קוראת אותך כמו ספר פתוח/ בעמוד שבו אתה כמעט עומד לעוף ברח". כלומר לא ממש מישהו שקשה להגיע אליו, שקוף לאללה בעיניה, גם לא הכי "גבר", ובכל זאתל היא זקוקה לו גם ככה.
גל מתפלספת על כל קלישאה בנושא הזה. נדוש? – נדוש, כאילו באה להציג את מיתוס הכוכבת, וזה נשמע סטריאוטיפי קמעה, היתרון של גל שהיא שרה על הפיצול הזה ממרומי בשלותה האומנותית, הבעה, עוצמה, מהיחידות שיש לה הרוק ואת הרול ועוד משהו.
תגובה אחת
קראתי את הפרומו שעשו לשיר הזה. וכמו שתארתי לעצמי-בסוף היום לא שמעתי מוסיקה. מה היא רוצה ממני? מה החבר'ה שלה רוצים ממני? אני אגיד מה אני רציתי מהם-שיר . סתם שיר שלא דופק לי בראש ללא רחם. ותחושת הבטן שלי- ריקי גל לא ממש אהבה את השיר, אלא בכח. השירה עוברת, למרות שזאת לא גל הגדולה של סוף שנות השמונים עם מתי כספי. ןעם שיר כזה- זה כבר לא חשוב.