"לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן/ חייל שחור מכה חייל לבן/ לא יחזור אבי, אבי לא יחזור/ חייל לבן מכה חייל שחור/ בכי בחדרים ובגנים שתיקה/ המלך משחק עם המלכה"
שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר, רמי פלג וגד קינר פותחים את האוסף הכפול של שירי חנוך לוין ב"שחמט" מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", הקלטה חיה ממועדון בר ברים, 1968.כמה שההקלטה הנ"ל נשמעת רעה, הביצוע מעביר רטט, למרות הביצוע המוכר והמצוין של חוה אלברשטיין.
אם מישהו שאל מיהו הבוב דילן הישראלי, אפשר להפנותו לשיר הזה. אבל חנוך לוין לא היה מה שנקרא סינגר-סונגרייטר. אסור לשכוח שלוין כתב בראש ובראשונה לתיאטרון, לא לזמרים. המוסיקה התיאטרלית נועדה להדגיש את האירוניה והסרקזם של לוין.
נמשיך: תיקי דיין ב"בצער לא רב, ביגון לא קודר" (מוסיקה: אלכס כגן, בני נגרי) מתוך "קטשופ", מאותם שירים שלוין לא עשה חשבון לאף אחד ועורר עליו כעס ומהומה. זה סוג הקלטה שהייתי פוסל מלהיכנס לדיסק. גם את "סיפור חייה של זונה" מתוך "פופר", הקלטה חיה מ-1976 בתיאטרון העירוני חיפה הייתי מעיף החוצה. שומעים כאן קול קטן והפרעות של ממש (נגיעות במקרופון) עוד גערה: על הטקסטים בחוברת המהודרת לא עשו הגהה.
הדיסק הראשון הוא אסופה של הקלטות מתוך ההצגות, ווככה ככל הנראה נכון לשמוע אותם, ובכל זאת לא הייתי מתנגד להקלטות משובחות יותר.
הלל נאמן ששר על קשיי הנשימה שלו ועל זה שאו-טו-טו הוא גומר ב"אסור לי לשיר" מתוך "סלומון גריפ", הסרקזם בולט בטון הנינוח של ישראל גוריון ב"אבי, כשתעמוד על קברי" מתוך "מלכת האמבטיה" למוסיקה שקטה ונטולת רגש של זוהר לוי. זהרירה חריפאי שרה על ישבנה (ביג תוחס) שהובילה לבור תחתית מתוך "יעקבי ולידנטל" למוסיקה של אלכס כגן, הקלטה מ-1972 בתיאטרון הקאמרי, קטע מדובר מתוך "יעקבי ולידנטל" עם זהרירה חריפאי (שחש), אלברט כהן (יעקובי) ויוסף כרמון (לידנטל) על אנשים תועים בדרכי עליבותם הגדולה כהקדמה ל"מחר אקנה פסנתר" שאלכס כגן הלחין, נדמה לי בהשראת סשה ארגוב. המוסיקה של שוש רייזנטל ל"החיים רק מתחילים בגיל 62" מתוך "סוחרי הגומי" הזכירה לי את המוסיקה של ברכט-ווייל עם קורטוב של שנסון (הקלטה מצוותא ת"א 1978)
מלחיני לוין התחמשו בז'אנרים מוסיקליים שונים מן המוסיקה הקברטית האירופאית ועד האורטוריה הקלאסית. אבל הבעיה היא שבעריכת הדיסק הזה (התיאטרלי) שפכו כמעט כל מה שניתן לשפוך מההצגות של לוין, עד שהוא נועד בעיקר לפריקי חנוך לוין, פחות למי שהמוסיקה היא בראש מעייניו.
דיסק 2: הדיסק ה"לא תיאטרלי" נפתח ב"בצער לא רב" של מתי כספי בביצוע של ריק גל, בעיבוד פאנקי ("מה זאת אהבה", 1988), יהודית רביץ הלחינה ושרה את "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" במקצב רוק ("גלוי ונעלם" 1980) וזה עולם אחר – גוונים יפים ופחות הפן התיאטרלי. את "דג מלוח ותה" שהלחינה קורין אלאל הייתי מעדיף לקבל בביצועה מאשר להקת הנ"ל. רוק אווונגרד פרוע ומצוין בסטייל ג'ימי הנדריקס מספק זוהר לוי ב"אני בדרכי למוסד הסגור".
אלטע זאכן – "בלדה לעליזה מזרחי" ששר אריק לביא (לחן: רפי בן משה, 1967) אבי טולדנו לוקח את "שחמט" למקומות רגשניים ומפספס את המשמעות האירונית של השיר. אבל "מה איכפת לציפור" בלחן של זוהר לוי עם להקת "אחרית הימים" הוא מהלחנים היותר מקוריים שנכתבו ללוין בסולו רך ומיוחד של אלי מגן בהשראה ביטלסית. מצוין גם "בוא אלי חייל נחמד" עם החלונות הגבוהים. (לחן: שמוליק קראוס, 1967) שלמה יידוב הלחין ושר שיר תמים יחסית "ואני אותך אוהב" – מוסיקת פופ פשוטה, כל קשר בינה ובן חנוך לוין מקרי בהחלט.
צוות המופע "חיותה" – רוני פורת ואריה זונשיין, מחזיר לחנוך לוין את המימד התיאטרלי ב"בין שדך הימיני לשדך השמאלי", שיר שמתאים יותר לדיסק הראשון. כנ"ל רפאל קלצ'קין ששר "ציפור המכנסיים הקטנה" (לחן ועיבוד: רפי קדישזון) בצורה עילגת.
"אני חיה לי מיום ליום" (מפס הקול "פנטסיה על נושא רומנטי") אינו מגיע בגרסת ריטה, אלא בלחן אחר של רפי קדישזון ובביצוע של תיקי דיין. תנחשו של מי הביצוע יותר מתקרב לכוונת המשורר? אני אוהב את המוסיקה שהלחין עמית פוזננסקי לשירי לוין – קרן הדר שרה את "זו שעה נפלאה" בסטייל ז'אנר המיוסיקאלים נאמר של וובר-רייס, ו"אני ילד בעיגול אור" שעמית עצמו שר. (האלבום "חיי המתים", 2005)
מזי כהן מגישה גרסה רומנטית-מופנמת ל"אל תבכי" ללחנו של יוסי בן נון. על אהבה בהיבט הלויני הסרקסטי. ("אל תבכי יבואו אחרים") גם "אני ילד בעיגול אור" בביצועו שלו. וגם שיר של יהודית רביץ מהפחות מוכרים שלה – "הרגע שלפני". יהודית לקחה את חנוך לוין לחלקתה.
סיכומים: אוסף של מכל הבא, מישמש של תיאטרון ופופ ורוק, כתיבה תיאטרלית וכתיבה אישית. הצדעה לחנוך לוין? – הולך. מבחינת מוסיקה, איכויות סאונד, מבחר סלקטיבי – פחות.
