האלבום נפתח בסימפול מגניב מ"גימה, גימה גימה" של להקת "אבבא", ואנחנו מקבלים על ההתחלה את הפסגה הגלובלית של ההיי-אנרג’י דיסקו מהאייטיז – מדונה פוגשת את "אבבא" על רצפת הריקודים.
הקטע HUNG UP מתחיל ומסתיים בתקתוק-צלצול שעונים שמזכיר עוד קלאסיקה – "זמן" של פינק פלוייד. הסאונד – ישדרג כול מערכת האזנה, ואם חשבתם שמדונה כבר לא יכולה להפתיע, תקשיבו לקטע הזה.
מדונה הלכה על מסיבת דאנס קולחת, אנרגתית, בלי רצועות מפרידות, בלי בלדת סלואו אחת והרבה מניפולציות של סאונד – המעבר בין "מצטערת" ל"מאהב עתידני" נשמע כמו הכנה לספקטקל בימתי מסעיר עם הרבה אורות, מסכי וידאו ורקדנים. מדונה הלכה הפעם על דראמת סאונד, מיוסיקאל דאנס (סטיוארט פרייס הלחין והפיק יחד עם מדונה), שבין שיאיו הקטע "אני אוהבת את ניו-יורק".
והפתעה – סימפול של "אם ננעלו" באקצנט תימני ובעברית (!) בקטע מס. 10 Isaac. בשירתו של יצחק סינוואני. מדונה מתחברת למאהוול התימני, והתבשיל יוצא וורלד מיוסיק דליקטז.
אחרי "חיים אמריקניים" של 2003, מציעה מלכת הדאנס אלבום מבריק מכול בחינה, קצב, סימפולים, אלקטרוניקה ומנגינות. מדונה עצמה הפיקה יחד עם סטיוארט פרייס פרוייקט מלוטש ומבריק. במוסיקת דאנס, בדרך כלל המילים – או שאינן משמעותיות או שהן פשוט אינן נשמעות ומתנדפות על רצפת הריקודים. לא אצל מדונה. כאן כול הברה נשמעת בהירה וברורה בתוך קלחת הקצב. והיא מתעקשת על תכנים, או כפי שנקרא האלבום – על וידויים על רחבת הריקודים.
אין לי ספק: הפרוייקט הזה מגדיר מחדש את טכנולוגיית הסאונד האולפנית, מצעיד אותה שנתים-שלוש קדימה, למרות שמבחינה מוסיקלית טהורה אין כאן חדשות, אלא אפילו חזרה לדיסקו של תחילת השמונים.
לא צריכים האזנה שנייה כדי להתענג על "וידויים על רחבת הריקודים". נונסטופ דאנס קליט, מבדר, קצבי ומלודי. יעשה גוד טיים לא רק על רחבת הריקודים. גם בשניים- שלושה המטרים מרובעים של החדר שלכם מול מערכת הסאונד הצוהלת, בסטריאו של המכונית. מלהיב.
