טים האוזר, שריל בנטין, אלן פול, ג'ניס סיגל. פסנתר וניהול מוסיקלי: ירון גרשובסקי.
מבחר שירים: Doodlin, You Can Depend On Me, Route 66, Java, Tisket, Corner Pocket, Airmail, Tutu, Joy Spring, Mahogony, That Is The Way It Goes, Groovin, Soul Food, Birdland, בהדרן: Chanson, Tuxido, Choochoo, That Cat Is High, Boy From NYC
ג'אז. דו-וופ. אקפלה. ריתם נ' בלוז, סווינג. התפריט הקבוע. נעולים בו. רק סדר השירים משתנה. וגם: הם לוקחים לעצמם יותר סולואים. אלן פול, למשל התרפק על מוצאו ושר שיר באידיש אמריקנית. טים האוזר שהוציא לאחרונה אלבום סולו, על בסיס מילט ג'קסון. חלק מהערב הוקדש לחצוצרני ג'אז גדולים. ג'ניס סיגל עושה מצוין את לואי ארמסטרונג. שריל בנטין מנסה מיילס דיוויס.
מנהטן טרנספר היא בידור מוסיקלי מהוקצע, אנטרטיימנט פריך ואטרקטיבי. מצדיעים למוסיקה האמריקנית בחיבור שבין ג'אז לפופ. מרוחים בשכבה עבה של נוסטלגיה. אנסמבל של סווינג, ג'אז, בוסה, דו-וופ , פופ סטייל הלהקות הווקאליות מהחמישים-שישים. להקה שמגשרת ביו סגנונות ישנים וחדשים, זרמים ואופנות.
להקה הקונצנזוס הפופ-ג'אזי הולכת על אותם מתכונים של פופ ג'אז מתוזמן ומקצועי. שירים סטייל השלושים עם מגע סווינג עכשווי בטעמי ראג ובוגי. מבחינה זו לא התבשרנו על שום חידוש. העמדות שבלוניות כמו פעם בנוסח הלהקות הצבאיות, תלבושות מרובעות, ג'סטות קצת מלוקקות. מה שנותר זה להמתין לכל הלהיטים הגדולים.
מה קיבלנו? בואו נעשה סדר: "רוט 66" הגיע בתחילת הערב. "ברדלנד" של "ווזר ריפורט" – לפני ההדרנים. ובמחרוזת ההדרנים את "שאנסון ד'אמור", "טוקסידו ג'אנקשן", "נער מניו-יורק", That Cat Is High, אבל לא את הגוספל "אופרייטור" ולא את "טוויילייט זון", גלוריה", "ארבע אחים", כולם להיטים שהיו יכולים להזניק את הערב לפסגות. ככה שנשארתי בסופו של המופע בתחושה של היה יכול להיות יותר מדליק.