הופעת קיץ 96

נורית גלרון

צוותא ת"א
5/5

שמוליק בודגוב – גיטרה, אבי יפרח – בס, רוני צדוק –  תופים, אבי תורג'מן   קלידים  הפקה מוסיקלית: ליאור טבת.  

כולנו זקוקים לחסד, שרה נורית גלרון, והיא צודקת. יש רגעים כאלה של חסד, שקורים לי איתה. מדובר בחסד קטן, שעה קלה של חסד. כמו פעם, כמו תמיד, טוב לראות את נורית בצוותא. הרגשה שהיא שייכת למקום הזה. שלמה ארצי היה פעם בצוותא והלך לפארקים. נורית נשארה בצוותא, וזו בשורה לאוהביה.

לא שיש משהו אדיר להגיד עליה, אבל היא זמרת שהאולם הקטן עושה לה רק טוב, ולקהל טוב בנשמה. 

חסד זה לשמוע את קולה הרוטט שר "כשצלצלת רעד קולך", שיר שבביצוע טוב עשוי לסחוט דמעות, ורק נורית נדמה לי יכולה.

מהלך אסטרטגי נבון: היא מתחילה עצוב ודרמטי ונפתחת כמו פרח בהמשך. מספרת סיפורים, מחייכת, צוחקת. אבל היא שרה גם שיר על אסון. בתים שרעדו, אסון שהלם. והרצח של ראש הממשלה שוב עומד בחלל צוותא. נורית אומרת שיש הרגשה שאנשים נוטים לשכוח. שמוליק בודגוב, מהאגדות החיות המתהלכות בקרבנו, עוזר לה בסולו חשמלי דק. אט-אט מגבירים קצב והיא שרה "אני אוהבת את השקט".

אחרי "מה יהיה בסופנו", נשמע צלצול טלפון סלולרי באולם, ולנורית יש סיפור אפרופו, על משהו שקרה לה בהוד השרון. סיפור מצחיק.

מופע מיינסטרימי מהסוג הטוב. הקהל שר, מישהו מאחור מזייף וזה לא נורא, כי זה חלק מהאווירה. וכשהיא מציגה את השירים של בן ושירי ארצי, מתברר שהרגש נשאר במשפחה. 

רגעים של חסד זה לחזור לקצב סמבה של מתי כספי שנקרא "כמעט טוב" שהולך ככה,  לפי נתן זך: "אתה רוצה כל כך לתת/ אבל יודע רק לקחת/ אתה חושש מפני הצל שעל הקיר/ אתה הולך ומסתגר כאשר אני נפתחת".

נורית נפתחת נהדר, שולפת קלפים בטוחים. היא שרה וולפאנג אמדאוס מוצארט. בה-דה-בה-דה-בה. קלאסיקל. הפשרה המתחייבת בלילות קיץ חמים, הקלילות הנסבלת. זך,כספי, וולפאנג, אביב גפן, וירצברג, גם פוליקר. פורשת את הקשת המחניפה. המעברים המתבקשים. נורית נשארת נורית. השירים מתחלפים. זה הכי כייף. לטעום מזה ומזה. רגע חיוך, רגע דרמטי: "קח אותי למקום/איפה שהיא איפה שהוא/איפה שכל מה שהיה גווע/איפה שהיתה ערימת אהבה". המילים של שלמה ארצי האב, הלחן של בו הבן. מרגש.  

מתאים לה הרכב כזה של קלידים-בס-גיטרות-תופים. לא סינפונט רעננה. עיבוד טוב לגיטרה אקוסטית שווה יותר מאלף מיתרים.

גלרון רומנטית, שובבה, חמודה, אבל יש רגע שהמינור העצוב הזה שוב חודר וצובט עמוק במבפנים כשהיא פותחת ב: "גשם כיסה את אספלט הכביש/ ביום הכי קר בשנה". כמה יפה שיר האהבה זה של אביב גפן. כמה נוגע.

יש מקום להתאהב בה מחדש בערב הזה. הופעת קיץ של ספטמבר 96, ונורית קלילה, נוגה, והולכת על כל קופת הלהיטים. כן גם "יש לי סימפטיה" ו"אני אשתגע". העיקר שהקהל יצא מרוצה. והוא יוצא.  

 

 

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות