אהבת המפוחית עברה בתורשה. מי לא מכיר את דני אדלר מהשלישייה המיתולוגית. והנה אצל בתו מיכל, ההמשכיות הגנטית יותר מאשר עברה בתורשה. נושפת במפוחית נפלא. מעניקה לשירים ישראלים זווית קצת אחרת, תחושתית-נוסטלגית משהו. את "מקיץ אל החלום" (ברוך פרידלנד) המוכר מגלי עטרי היא לקחה לחלקת העצבות היפה, טונים צובטים. העיבוד העניק לקטע טון לאונג'י הזוי משהו. איזי ליסנינג נוגה מחלחל טעון געגועים. צליל הפסנתר הבהיר הוא של העזר כנגד – שלמה גרוניך.

מפוחית. לא כלי נשיפה ש"מתחשבים" בו. נחבא משהו לעומת כוכבים כמו הסקסופון, החצוצרה. אפילו לאקורדיון יש בשנים האחרונות עדנה מחודשת. האשם אינו בכלי, אלא במחסור בנגנים מעולים, כאלה שאתה חייב לשמוע, מה שקרה לי אצל טוטס טילמנס Toots Thielemans, מפוחיסט שהושפע אמנם מלארי אדלר (כן אדלר, אבל נדמה לי בלי שום קרבה משפחתית לאדלרים הנ"ל), והשתמש במפוחית הכרומטית לנגינת ג'אז, ולמעשה מתחילת הקריירה שלו בשנות החמישים – היה האחד והיחיד ללא מתחרים במפוחית הג'אז. טוטס ניגן מפוחית במיומנות של סקסופוניסט, אלגנטי, מתוחכם. שנים חיפשתי את הדיסקים שלו בעיקר בחנויות התקליטים בלונדון. תקליטי שלישיית אדלר המקומית, מודה ומתוודה – לא היו ברשימת החובה שלי. למה? הם עבדו בעיקר על שאו ווירטואוזיות. 

והתשובה יכולה להיות פשוטה: תקשיבו ליורשת, מיכל. תבינו. היא מוציאה מהמפוחית צליל מלודי, חם, מלא הבעה, חיוניות, מאותם איכויות שחיברו אותי לטוטס. אמנם לא נגנית ג'אז, אבל  מצליחה לטעון בנשמתה המנגנת את השירים. אוריינטציית הצ'יל אאוט האתנית מאפיינת אחדים מהעיבודים, כמו העוד והקולות האורינטאליים ב"הייתי בגן עדן" לשמעון בוסקילה מעטרים בנגיעות אוריינטאליות יפות. וגם הקצביות האתנו-לאונג'ית ב"איך שלא" לאריאל זילבר. צליל השופר שנשמע בפתיחה ובהמשך ל"נואבה"  (שלמה גרוניך) יפהפה, נגינת המפוחית עושה חסד עם השיר, ועיבוד האמביינט מוסיף רובד הזוי משדרג.

זהו, אגב, אחד ההבדלים הגדולים בין מוסיקת מפוחית להאזנה קלה ובין מוסיקה למפוחית שמאתגרת עצמה בעיבודים עשירים. זו הסיבה שאדלר הלכה על גיוון, בין השקט-מינורי למיד טמפו מדונסס קל. הסירה חומות סגנוניים והעבירה את המנגינות לחלקת השדה היפה.  שלה. כך מצאו דרכם למפוחיתה שירים של ירון כהן ואייל גולן ("צליל מיתר") כמו גם של שלום חנוך ("שיר ללא שם")  וארקדי דוכין ("היא לא דומה"),  ז'ק ברל ("אהבה בת 20"). שלמה ארצי לבטח יאהב את מה שמיכל העניקה ל"אחרי הכל את השיר". אהבת צליל המפוחית התעוררה אצלי מחדש.

מיכל אדלר: מפוחית, קולות. שלמה גרוניך: פסנתר, שופר, קולות. אבי סינגולדה, שמוליק בודגוב: גיטרות. אמיר גבירצמן: כלי נשיפה. אילן בן עמי: עוד. צאלה אחרק: טרומבון. אבי ליבוביץ': סקסופונים. מארק רוזן: קלידים. אודי תורג'מן: תופים וכלי הקשה.

 וידיאו: מדגם