מוש בן ארי, לשעבר הנחלאי מעין גדי, נחרד למראה היעלמותו של ים המלח,  גייס חברים להשתתף בשירת רשמי הזדעזעותו. מדובר בים שאיבד 30 מטר ב-30 השנה האחרונות, וכתוצאה – תחילתה של שואה אקולוגית במקום הכי נמוך בעולם. המצטרפים – ארקדי דוכין, ברי סחרוף, מארינה מקסימילאן בלומין. השיר מתחיל בטון נמוך במהלך "הירידות בסדום על צלע הר נוטף דמעה בכביש מתפתל". מכאן – ים המלח מואנש (הופך לאנושי) כאשר הטון הרחום מסתלסל מעביר את סיפורו ההיסטורי ומערב גם סגולותיו המרפאת ("נתן בריאות לגוף ולנשמה") של מי שהפך מ"מלך לביצה בדרך אל הבנק". לא אוהב את החיבור של הקינה על אובדן הים ההסטורי לקטע השאנטיי על סגולות המרפא. אלה דברים ברורים מאליהם. לא חייבים לשיר אותם.

לשירה מצטרפים החברים, ומוש בקולו התפילתי מעניק לשיר רובד של עצבות. נדמה לי שהצטרפות ארקדי-ברי-מארינה הייתה יותר לצורך הזדהות וסולידאריות מאשר להעניק לשיר ערכים מוספים. מוסיקלית, מוש היה יכול לסיים את השיר בעצמו בלי להזדקק לעזרת ידידים. זה הרי לא שיר בנוסח "אנחנו העולם", ולא היה נגרע מימד מהשיר גם אם מוש היה שר אותו לבדו. דווקא העיטורים הקוליים של מוש בסוף השיר מוסיפים מימד אווירה שנוגע בנצח.