"רוצה לעבור את היום בשלום/ לא להפסיק לנשום"
הדואב הזה, העגמומי הזה, המלנכולי הזה. בחורינו המזמרים מתחברים בקלות לפסנתר המינורי בצר להם. מרוב כאב מצטמצם המרחק בין החיים למוות. משהו כנראה מתנגן מעצמו מעצם הכאב הפנימי. רותם צור כל כך מחובר לזה שהוא אפילו משתמש באוקסימורון (מבע לשוני המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה) כמו "ואיך עכשיו חוגגים ימים של סוף". המילה "לחגוג" מתחברת לביאוס שמגיע יחד עם משפט "ואיך עכשיו כשרע לך/ אתה נתמך אוחז בה/ לבד לך" (שזה "בלבד לך") העיבוד לפסנתר וכלי המיתר מצליח להדגיש את מצבהרוח. גם הטון תואם היטב תחושת אבדון אישי. המעברון הדרמטי בסיום השיר – מוצלח. ובכל זאת נשארים בתחושה, שהיוצר זמר קידש את העצבות והתוגה במקום לשיר על סיבתם.
תגובה אחת
און דא פייס