אביטל זלטנרייך מספרת בקול עדין ומהורהר סיפור על  מגע בינו-בינה שלא צלח. בשקט בשקט הוא הפיח בה רוח חיה, גנב את ליבה. אבל היא לא ידעה למה פתאום כל כך קר לה, ומצד שני בכל זאת לחשו להבות בתוכה. אז מה:  קר לה, חם לה? בסופו של דבר הלהבות אמנם דעכו, ונותרה עם אותם סימני השאלה – למה פתאום כל כך קר לה. הייתי מעביר את המקרה לספת הפסיכולוג, כי יכול להיות שיש כאן בעיה שנבצרה מבינתי הלא פסיכולוגיסטית. אולי לזלטנרייך יש תשובות יותר מדויקות.

מוסיקלית – שיר עגמומי יפה בחיבור בין מלודיה ואווירה. נפתח במקצב בוסה קל, ממשיך מתון, רגוע, בלי רבע גרם דרמה, תוגת המנגינה, רכות השירה, עיבוד מיתרים בגוון קלאסי. עבודה נהדרת של אסף סיטון מכל בחינה מוסיקלית. אני משער שהוא לפחות הבין למה התכוונה אביטל זלטנרייך.