משהו מסעיר עבר על עמית חיו. "אש, אש" הוא שר בהתרגשות מופגנת "מחדירה בי זכרונות", שזה יותר ממעוררת. מכניסה פנימה זיכרונות, אם אני מבין את כוונת המשורר. אפילו מביאה לדמעות. אני מנסה לתהות על קנקן הזיכרונות החודרניים של חיו  ומקבל – "פוחד מהשביל עליו הלכתי… דמעות של אתמול הולכות וקרבות. אני צורח". עכשיו נשאלת השאלה האם האש היא אש אש שגרמה כוויות פיסית, או אש במשמעות המטפורית, זו שגורמת כוויות נפשיות. הדף שצורף מבהיר כי מדובר ב"זיכרונות האהבה".

לא זה מה שחשוב אלא – האם טראומת הזיכרונות שחדרה אל ליבו של היוצר והמזמר עוברת ומחלחלת גם אל המאזין, במקרה זה – כותב שורות אלה. ולפסק הדין: מלהבות האש של חיו חלחלה אלי להבה קטנה, שאינה מתלקחת לאש הגדולה, אינה מרטיטה את מיתר הלב. לא הביצוע, לא העיבוד עשו מזה שיר רוק גדול.