אמצע החיים

עוזי פוקס

פליי רקורדס
3/5

עוזי פוקס מתהלך בשבילי המיתוס של הרוק הישראלי. ואחרי כל השנים יוצא במעין רטרוספקטיבה – על חייו. נתן לכותבים לרשום את מה שהוא חש היום ממרחק הזמן.

 

פותח דרמטי בשיר "החיים" במשפט – "החיים לפעמים לוקחים אותך לשומקום",  לא ברור מה רצה לומר: אמונה בגורל, ביאוס מאי השגת מטרות. אבל הכי טוב להישען על עבר: נזכר ברגעים קטנים של אושר, והוא, כמו כולם,  רוצה רק לאהוב. עיסת מילים.  

 שרון אבילחק שניסה תובנה על החיים, מצליח להיחלץ מהפשטנטת ולהיות קונקרטי יותר ב"דלת ורודה עם רקע כחול", תמונה חקוקה שמחזירה לעבר, לתקוות הנסתרות, אל "התמימות שבעיניים". על הרצון למצוא פרצה בתוך המים, לגעת בשמים (יפה) כשהיינו ילדים לא קלטנו את התמימות הזו. היום מתגעגעים.

פוקס פותח מבער רוק. ברקע קולות נשים שמהרמנים לו. רוק טוב, אם כי רחוק מלגעת בשמיים.

השיר נקרא "דלת ורודה".  על הילדה הקטנה של פעם, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. ההתרפקות נמשכת גם ב"בלי סימן" עוד בלדת פופ-רוק נוגה על קורות חייה של מישהי  שעוברת את "מסלול החיים". הזמר מביע את דאגתו-חרדתו באשר עובר אליה. 

 וגם שוש מולא השתתפה בגעגועיו ב"אמצע החיים" – "היו לי פעם רגעים שלא אוכל למחוק … מרגיש כמו אדם חדש באמצע החיים, מוקף בילדים ובנכדים" (מה זה "כמו"?)  יותר הרצאה מאשר שיר.

"הוא בגפה היא בגפו" – בלדה על אנשים (נשואים) שממשיכים להיות ביחד למרות שאין ביניהם כלום. איך נכנסו לזה, איך יוצאים מהברוך.  פוקס שר את שירת הרגש והנשמה במנגינה  יפה. "כבר היינו בסרט הזה", שר פוקס, והוא צודק. היינו בסרט הזה, אבל אין כמו פוקס לככב בו שוב בטון מלא כוונה.

 

עוזי פוקס נחשב בזמנו זמר מוביל ברוק מיינסטרים של להקות הקצב בסוף השישים ("השמנים והרזים", "הנסיכים", "עוזי והסגנונות") הוא המשיך בזיגזגים, שירי בויידעם כמו "כן, כן לא אז לא" ו"אין לך מה לדאוג" המוכר יותר כ"שלחי לי תחתונים וגופיות", חזר באנגלית ל"רכבת הלילה" וניסה במודל קול החצץ  ג'ו קוקרי גרסה ל"עם מעט עזרה מידידי". 

ועכשיו, אחרי כל השנים האלה, באיזשהו קאאמבק מאוחר, הוא הולך על מיני וידויים וסיכומי חיים.  

"ילד" הוא טקסט די סתמי (מילים: טל גורדון) על  ילד מוזר שמסתובב ברחובות ומאבד את הכיוון, לא רוצה להישבר לרסיסים.  מתי תלמד ללכת, מקונן פוקס, ואתה כבר בן ארבעים. וידוי אישי פשטני על "ילד בן ארבעים" שעדיין נשאר ילד.  עוצמת השירה בבלדה הזו מעידה שזה מגיע מקרבו.

אהבתי בלדה שאינה מנסה לעשות חשבונות וסיכומי חיים ולהתרפק על העבר, "העיר נסגרת",  של נילי ארונוביץ'-פיטרסון וגיא מרוז.  כאן פוקס ממצה את יכולותיו כמבצע. על עיר שמכינה עצמה ללילה, פותחת פתחי הימלטות לנמלטים. מציעה מיטות לרוצים לחלום. (דוגמית למטה)

פוקס אולי נשאר מה שנקרא "נער רוק", ספירה ששייכת למחוזות העבר, טקסטים שלא ממש מסבירים מה הוא רוצה עכשיו מחייו, האם זה רק געגועים? מצד שני הטונים והמוסיקה מראים שלא איבד כמעט דבר מחובר לרוק ב"שעון החול", נעזר בנגנים מהוקצעים, אבי סינגולדה בגיטרות, דורון אלימלך בקלידים, ירון גוטפריד ואדם פרי – פסנתר, אשר פדי בתופים ואבי יפרח בבס, שהוציאו אותו אם לא עם רוח רוקיסטית מחודשת במפרשיו – אז עם משב חמים מן העבר. והם אולי עושים את ההבדל.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות