זה מסוג השירים שעליהם ייאמר: למה להרוס? למה להרוס מנגינה יפה על טקסט רעוע? שיר שעוסק באהבה טהורה עושה סטייה פתאומית לענייני אקטואליה של מלחמה, כאשר הניסיון לחבר – קלוש ורופף. טל שגב פותח את השיר ב"לפעמים כשנגמרות לי המילים/ אז אני מדמיין אותך כשאת צוחקת/ ומתמלא חיים", ובמילים פשוטות – הופעתה עושה לו טוב כשהוא במצוקות כאלו ואחרות. וכשאוהבים – לפעמים מרגישים כמו משוגעים. (זה כבר לא מקורי, אחרי ה"כמו משוגעת" של דנה) עד כאן בסדר. ופתאום הבית הזה: "לא מבין איך מדינה שלמה סופגת ויש חייל רחוק/ אני יושב עם מדינה שלמה בלי שקט/ ומחכה לילד של המלחמות/ כולם רוצים לראות אותך חוזר הביתה/ בזרועות פתוחות". הלו, סליחה, אבל מה הקשר? רק בגלל הניסיון להתחבר בכוח לאקטואליה בכוח? זה נשמע כמו הדבקת טלאי מאולצת של בית לשיר אהבה שכולו משפט אחד – "אנחנו כמו משוגעים כשאנחנו אוהבים". האנלוגיה של האהבה לגלעד שליט? נו, באמת. למה להרוס? לא חבל על המנגינה היפה?
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
תגובה אחת
טל שגב, נאמן לדרכו – לייצר חומרים דלי קלוריות.
עם שיר כזה- צריך לתפוס אותי ביום עליז במיוחד כדי שאקשיב למילים כמוך, יוסי. אלה אינם ימים עליזים במיוחד.