אנשים רצים אחרי הכסף/ אני רץ אחרי הלב שלך", מבשר לה ליאור פרחי. וגם "את מתאימה לי כמו כפפה בהזמנה/ בתוך כל הפזל משלימה את התמונה".

יש אהבות ענק בז'אנר הזה, המכונה "ים-תיכוני" שהוא איזשהו עידון אלטרנטיבי ל"מוסיקה מזרחית". התחרות היום היא בעיקר על הורדות לסלולר, או כמו שמישהו אמר את זה: תן להם בסלולר.

ליאור פרחי, לפי הטקסט וצלילי החאפלה האלה הוא כבר עבד הסלולר. אהבת ענק לאהובה בכל מילה שנייה. לא רק המילים משאירות אותי נטול גרם ריגוש. גם המוסיקה הקצבית המשמחת הזו של "כמו כפפה" (שפרחי כתב) מופרכת ומשעממת אותי מחץ. גם כשהוא שר "וכמו תינוק זוחל אליך אהובה, מתפתל כאוב אל זרועותייך", אני חושב לעצמי: איזה כאוב ואיזה מתפתל. להגיד שאני לא מאמין לטקסטים האלה –  זו לשון המעטה בענק.

אהבת הענק נמשכת גם במתכון הרומנטי של רמי לב ב"אהבת אמת": "את אהבת אמת בתוך חיי… את החלום שלי בכל רגע וגם "יש רגעים שטוב לי איתך/ יש רגעים שקשה לי". "קשה לי"? זה כמעט נדיר שבשיר אהבה ים תיכוני יהיו תלונות לאוהב. מכל מקום – כאן קולו של פרחי אינו נופל מזה של אייל גולן, וזוהי גם המנגינה היפה בדיסק.

ובהמשך חוזרים לחאפלה במתכונת הדאנס-חפלאית, לחן של אחד פופודופולוס שמייצר עוד משפט קצת אחר מהשבלונה – " כי אני דועך בכל יום שאני לא איתך".  

פרחי נע בין הים-תיכוני פשטני, יווני, תימני ("פסק זמן" עם ציון גולן – היום זה כבר באופנה להכניס מילים בערבית) דואט מחניף על הבטחות אהבה עם שלומי שבת – "עד הסוף", וגם כאן – למרות השדרוג של שלומי שבת – המילים הורגות.

"תיזהר ממנה" עם סאבלימינל: שיר אזהרה, צבע אדום – מאחת בביקיני צהוב עוקצת ובכולם היא משחקת. הגברים שפעם בכו בשירים מההיא שהשאירה אותם דואבים וכואבים, עכשיו מזהירים מפני הקטלנית. ויש בשיר גם ויאגרה והאח הגדול.  ממקססים משהו, מחפלאים משהו (מלשון חאפלה) מחרטטים משהו.

ושוב חוזרים לכל התבניות המילוליות המוכרות והמשמימות בליווי כינורות בנוסח התזמורתי הערבית – "את האישה שלי לכל החיים/ לא מסוגל לחשוב אחרת". ("אנרגיית חשמל באויר")

זה בדיוק מה שאני מצפה מזמר בעל קול נפלא ויפהפה כמו ליאור פרחי: לחשוב אחרת. כי משירים כאלה אולי יצמח עוד איזה שלאגר לסלולר וגם באירועים ירקדו – אבל מה מעבר?