חברי הלהקה: ניר יונה, יפתח ענבר, שניר מלכיאלי, יורם כהן, אלירן אלכביר. עיבודים והפקה מוסיקלית: אילן שערי.

בשנים האחרונות אני מחפש רוק ישראלי מקורי בנרות. הוא אינו מתגלגל במועדונים. הרבה להקות שמתחילות במשהו, אינן מגיעות לכלל למשהו שהוא בשלות אומנותית. אישהו עם תום האלבום הראשון – הכל תם. המציאות מעודדת איחודים מחודשים. ושוב משינה. ושוב תיסלם. ושוב נטאשה. הענקים ממשיכים להיות ענקים: שלום חנוך, אהוד בנאי.  פורטיס, סחרוף. אבל איפה כל "התקוות החדשות"? (המרפסות, התבלינים, הסוכריות, בין השמשות?) יש סינרגיה אחת והיהודים, אבל מה מעבר?

שמעתי את "גאולה 34". אהבתי את הסינגל הראשון שלה "ושוב" (דגימת סאונד למטה) בזכות טקסט כתוב מצוין: "הוא לא צודק/כמו שאת טועה/ הוא לא חסין/ כמו שאת פגועה/ הוא לא שולט/ כמו שאת כנועה/ לא, הוא לא עיוור/ כמו שאת רואה".

הטון הגברי של הזמר המתייסר משרה מונוטוניות קודרת ב"אובססיה". על בנאדם סובל, סגור בתוך עצמו, חשוך וקר מבפנים, אטום כלפי חוץ (לא הכי ברור מדוע?) גם כשמביעים סבל צריכה להיות איזושהי עוצמה חיונית שחסרה לי בשיר הזה.

הקול הקודר, סהרורי  דכאוני קובע את הטון גם בהמשך בשיר שמתחיל ב "חיוך מזויף הוא לא שקר", וגם כאן משדרים ניר יונה ויפתח ענבר ביאוס מסביבה המנוכרת וזרה: "הם בולעים ת'אלכוהול/ ששורף להם בגוף… יש בי קול קטן/ שצועק הצילו גדול"

ב"לצאת מזה" של אלירן אלכביר ויפתח ענבר, אני שומע ביצוע קולי אחר –   מרוכך (מדוע אין ציון של שם הזמר?) בעיבוד שמשלב פסנתר ומיתרים עם איזה ניואנס ים-תיכוני, טקסט שנוגע במשהו וממאן להגיע וגם ביצוע קולי שלא מצליח להרים אותו. הקול הזה יחזור ב"שלושת רבעי מטושטש" (אלירן אלכביר) שהוא קו מוסיקלי שונה לחלוטין –  פופ הרמוני נטול דציבלים של רוק.

 "הבריחה שלי מהחושך/ מסיתה אותי/ מחיפוש אחרי האור"  (לא ברור, כי להסית זה להמריד, ללבות יצרים) ושוב הסבל של ניר יונה הוא כמעט חזות הכל – מתרוצץ בין גגות, עוצר מהדמעות לזלוג (בשיר זה "ליפול"…) פוחד לגדול, חש ריקנות, וזה מתחיל להישמע סתמי וממוחזר, כאילו ביאוס הוא תוכן בטוח לשירי רוק אפרוריים כאלה, הגם שאין בהם הרבה.   

והנה טקסט טוב: "ים חוצה בינינו/ אפילו שפעם היינו על אותה סירה/ אוויר כבר אין בינינו/ אפילו שפעם נשפנו באותה נשימה". חבל שהלחן לא משדרגו, וזה נשאר שיר רוק שלא עשה לי כמעט כלום. ("אפילו שפעם")

"עננים" – על השגרה המדכדכת בחיים באותה דירה שכורה מחזיר את ניר יונה לרוק ביאוסי בטון הנמוך שמבקש "תן לי להיות כמו ענן". גם כאן לא מצאתי את עצמי משתתף בצערו. הסבל הופך למעין מנטרה – שאינה גורמת לריגושים.

"גם אני יכול" (יפתח ענבר ואלירן אלכביר) –  שיר נרקסיסטי ("אז אני מגדל את עצמי בעולם משלי/ אז אני מגדל את עצמי לבד")  וגם הליריות היפה של השיר המסיים "שיר" (דוגמית למטה) מדגישים את הפערים הסגנוניים ב"גאולה 34" – בין רוק פשוט ובסיסי לפופ מסוג אחר, רוצים –  "אלטרנטיבי" –  עם אוריינטציה שנוגעת בקלאסי. ובסיכום: אני מדליק נרות וממשיך לחפש, עד האלבום הבא של "גאולה 34" שאולי יניב דברים טובים יותר.

צילומים: מתי אלמליח מתוך האתר של "גאולה 34"