אנסטסיה. אלבום אולפן חמישי. המשך ל – Pieces Of A Dream  של 2005.לפי הסינגל  I Can Feel You  בהפקת Ney-Yo וגם שירים אחרים באלבום, היא נשמעת Soul וריתם נ' בלוז שורשית, מתפרשת על קשת סגנונות מהישן עד המודרני. הטינה טרנר העכשווית.

"הדרך בה אני רואה את זה", שיר מס 2,  הוא בפירוש חזרה לסיקסטיז עם הצליל האופייני לזמרי/ות "מוטאון", סול מיוסיק, וגם ב2009 זה עובד. להיט. לא כל האלבום הופק באוריינטציה של ריתם נ' בלוז סיקסטיז, סטיווי וונדר נמצא בעיבוד. אבל אין ספק שאנסטסיה נמצאת שם.

"חיובית לחלוטין" (Absolutley Positive) עוד הפקה של Ney-yo, שיר שמזכיר כמעט בכל את הגרוב הפאנקיי של המחוזות המוסיקליים האלה כולל אלמנט גוספל (*) אבל עם טאץ' מודרני. טינה טרנר הייתה מתה לשיר את השיר הזה. מאוד מתאים לה ומזכיר אותה. מהאהובים עלי בדיסק.

Defeated, שיר מס 4, צליל קלידים מעטר הפתיחה לריתם נ' בלוז מיד-טמפו מלודי שלוקח למקומות אחרים – מאריה קארי, ביונסה. כאלו. מלודי להפליא.

 In Summer –  עוד מידטמפו קליט, איכותי, מהורמן בהרמוניות יפות. הרבה יותר איזי ליסנינג מאחרים. גם כאן מצליחה אנסטסיה להראות איכויות קוליות שמזכירות את טינה טרנר.

Heavy Rotation: לא מת על הדאנס הזה. נשמע כמו רמיקס אינסטנט על משהו. לא מתאים לרוח האלבום הזה. אנסטסיה לא חייבת לקפוץ על כל עגלה.

Same Song – מורידה הילוך למונולוג בסטייל סול בלוז פאנקי, מונולוג שאומר אנחנו חיים בעולם מחורבן, בזמנים קשים, אבל חייבים למצוא דרך לצאת מהבלגנים, ויש דרכים… למעשה,חייבות להיות דרכים טובות יותר. אהבתי.

I Call It Love – הפקה המשלבת בהצלחה של דאנס ורוק, וזה עובד. קליט וגם אנרגתי. להיט ענק לרחבות. מזכיר מאוד את ההפקות של האייטיז. צליל סינטיסייזרים + ריפים של חשמליות + מנגינה סוחפת. מה צריך יותר.

 All Fall Down – אנסטסיה הולכת כאן על רוק עם איזה מעבר מקהלתי מתוחכם, והנה דוגמא לשיר שהפקה וביצוע נפלא מרימים אותו גבוה.

Never Gonna Love Again – בלדה פופ-סול, פסנתר, צליל מיתרים, מהסוג שסלין דיון הייתה שמחה לקבל, אבל הנה מתברר שאנסטסיה בקולה העצום מסוגלת להגיע גם למגרש של סלין.

You'll Be Fine עוד שיר מידטמפו שאינו מעלה או מוריד.

תנו לי את האלבום הזה לסופשבוע שלם. פשוט להתענג על קשת ריתם נ' בלוזית מרהיבה של שירים קליטים, מופקים ברמות גבוהות.

* גוספל", סגנון מוסיקלי שהתפתח בכנסיות השחורים בדרום ארה"ב ושמקורו בשירים ששרו העבדים בעת עבודתם. זהו סגנון קצבי, אופיינית לו שירה של זמר יחיד ושל קהל המשיב לקריאותיו (שמקורה בשירת המטיפים בכנסיות השחורים).