בני בשן מעמיד את זמן המלחמות הנצחי, המיתולוגי הגדול מול הזמן האישי-פרטי הקטן. "איפה היינו ב-67' ומה כבר עשינו ב-73' (מימד המלחמות הגדולות), איפה היית ביום שישי זה הזמן להילחם עלינו" (אפיזודת המלחמות הקטנות). נשמע לי שקוף להשתמש במילה "להילחם עלינו" רק מפני שמדובר במלחמות.

איך ילחם בני בשן על חלקתו האישית איתה?  "עכשיו אני הולך לתפוס לך את העורף/ ולהגיד לך שזה אנחנו לנצח". והנה ממש באותו קונטקסט של אלימות-מלחמתית – "לתפוס לך את העורף" משתמע כמשהו לא מלטף, אפילו קצת מסוכן, שרק לא ישבור לה המפרקת. ואולי זה מפני שמלחמות זה יציר האדם המוטרף, שיצרו רע מנעוריו. אז אם מלחמה – גם כאן זה סןג של תוקפנות מאזור העורף של הצוואר.

בהמשך על אותו משקל של אלימות  מגיע גם רצח רבין, והסיום לוקח לאימי השואה – "עיירה בוערת" ו"תחנה סופית". השיר מעובד בקצב ריטואלי אחיד, טון נמוך, ההבעה דרמטית-אירונית. מתאים יותר למסגרת תיאטרלית מאשר למצעד הפזמונים הסלולרי. ניסיון מעניין ליצר דרמה בהיבט היסטוריוסופי.