עמרי גליקמן: שירה. שלי גליקמן: קלידים. רוון ליניאל: תופים, מיכאל גיא:בס
רגאיי ג'אמייקני מהוקצע ויללות הילולה הם האוברטורה לשיר מרקיד שאומר משהו – לא הכל נורא. אפשר להפיק גם טוב מהרע, לפעמים האהבה מרקידה את העצב, והטוב בעלילה הוא זה שמביט מעל.
עמרי גליקמן שרבט טקסט שמנסה להיות שיר, כל מיני הגיגים כמו "סיבובו של הכדור תלוי בי", "אשאר אזוק לחופש", וגם "אם נתבונן היטב, נקטין את כל שבילי הפער, בין אדם לעצמו בין אדם לאדם" ואפשר לעשות את זה בשויה-שויה. לאט, ברוגע, אין מה למהר. גם אם אני מנסה לקחת את הדברים בשויה-שויה, אני לא ממש מצליח לחבור למתכוני הנירוונה השאנטיים שמדברים בשם הרבים, נעשה ככה וככה, נתבונן-נקטין-נחזור-נפיק-נשתף. גליקמן מרגיש במוסיקה אווירת יחדיו, ואפשר להבינו כי מרגאיי ג'איימקני מנשבת איזו רוח של ביחד, ובהפקה המוסיקלית הזו, הצליח אסף איילון לעמוד בכל קריטריון שעושה את האתניות האפרו-קאריבית למוצר פופ מהוקצע, רקיד ומשמח לבבות.
תגובה אחת
אומר את זה פעם אחת, לשניים וחצי שיקראו את זה-
אין לנו ולא היה לנו כישראלים שום קשר תרבותי לרגאיי. הסיגנון הפרמיטיבי הזה הוא שחור מובהק, שפתו היא אנגלית מסורסת-עד-אימה, ושייכותו התרבותית היא אלוהות נוצרית (!) שיטחית כמו ביצה דלוחה, מעורבת בהרבה גראס ועצלנות כדרך חיים. ישראלים ששרים בסגנון הזה, ומחקים גם את המראה ( רסטות, בגדים "שנטיים" כאלה עם כיפות ענק לבנות ) פשוט יוצאים לעבודה זרה.
וכמו שהישראלים הותיקים יאמרו- זאת שמחה?
שמחת זקנתי.