צליל האקורדיון בפתיחה (משה לוי) נשמע פראזה מ"מון ריבר" הותיק. הטון הנוגה של סי מוביל דווקא למסר אופטימי – "אין כאב שהזמן והחיים לא ירפאו". אשרי  וטוב להם לרואים את החיים מהצד הבהיר, מאמינים שיהיה טוב,  שאינם מתייאשים גם בעת צרה. האם האופטימיות היא מן השפה לחוץ? לפעמים – אומרים משפטים כאלה רק כדי להביע תקווה, כי הרי אין מי שיחתום לך שהחיים והזמן אמנם ירפאו. סי מבקשת בהמשך דבר אחד: "קצת לנוח, לשים זכרונות של כאב מאחור ולשכוח" כדי לפרוח.

האם ניתן לשכוח את עברך? להיכנס למעין אמנזיה שכזו שנועדה להפוך את עתידך לבהיר וורוד. תרשו לי להטיל ספק. מהטון שלה ברור כי מדובר בהקלה ממצוקה. זה שיר עצוב של הבעת תקווה, הרוקרית מכבה מגברים ומבקשת נוחם ומנוחה. סופט רוק. נחצ'ה אביה כתב לה בפשטות. לא לחן שיזכיר את לחניו האולטימטיביים, אבל יאמר לזכותה שהטון מעביר אמת פנימית.