"מה שיש לי בעולם הזה לא שווה בלעדייך", פוצח משה פרץ בשיר פתיחה קצבי ומרקיד. ומה שייאמר לזכותו כבר בשלב זה של הדיסק: פרץ שלא כאייל גולן אינו זקוק לתופרי חאפלות מוסיקליות ים-תיכוניות. הוא כותב אותן בעצמו, וגם חוסך לא מעט שקלים. לא שהוא המציא גלגל חדש. אבל אם מדברים על גלגל המוסיקה הים-תיכונית ישראלית, פרץ אינו נופל ואף עולה על בעלי המקצוע הבולטים המייצרים שירים לסלולר. והנה אני קורא בדף יחסי הציבור שנשלח עם הדיסק שפרץ כיכב ב"טלנובלה סלולרית" על קריירה מוסיקלית של זמר. ממש מתאים.

שמעתי 14 שירים. נכון שקולו ענוג, מסוג הזמרים שלועג למורים לפיתוח קול. מבחינת השירים, בעיקר הטקסטים, יש איזשהו גבול שאתה יכול לשמוע על אהבה חסרת גבולות, דמעות של אושר ותשוקה נונסטופ, ועל מה שבוער מבפנים כשהיא נוגעת בך, כמו גם הנוסחאות המוסיקליות שחוזרות על עצמן. אם כי גיליתי פה ושם כמה מנגינות לא רעות כמו "כל בוקר", "נשבע לך", "ואולי" (לחן מינורי יפה, חריג בדיסק – דוגמית למטה). גם משה פרץ עובד בשיטת השיר האיטי ("בלדה") והשיר החפלאי המהיר, משמח הלבבות והמענתז לאולם השמחות ("יותר מדי" – היא מבלבלת לו את החושים, יען כי אולי אוהב אותה יותר מדי). רמת הכתיבה לעיתים היא מהסוג של "עובר אבל לא בבית ספרנו". דוגמא: "מה רבים הסיפורים שהרחיקוני מחייך". כלומר? מה שסיפרו עליו או הסיבות האמיתיות להתרחקות?
פרץ כמו רוב עמיתיו לז'אנר מסתובב סביב ציר נושאי אחד – האהוב המיוסר והמסויט ("אני גבר חלש שמחזיק את גופו מתאפק"… ) שאהובתו מנסה לברוח ("עוד לילה") שמביע לה את נאמנותו ללא גבול ("שלך") ותשוקתו להיות בתוך חייה ("אלייך") לקנות עליה חזקה לעולם מרוב אהבתו ("אישה") לקבל הזדמנות נוספת למצוא אצלה מרפא ("עשר דקות")
המעבדים והמפיקים המוסיקליים (תמיר צור, בעיקר) עשו ניסיונות להעשיר את השירים (אמביינט, פאנקי), אבל גם כאן פרט למקצוענות ראויה לשמה, אין הרבה בשורות.
משה פרץ הולך בדרכי זמרי הז'אנר – מוסיקה ממוחזרת בדרך כלל, טקסטים תפורים בתפרים גסים על הבינו בינה. מבחינת הקול, ההגשה, המוסיקליות – זמר שבהחלט משתייך לחמישיית הצמרת, והוא יגיע גם להיכל התרבות בת"א. אחרי שקובי פרץ עשה את זה – אין סיבה שמשה פרץ לא יעשה את זה.

בתמונות: סטיב מילר בנד, לאורה בראניגאן, בננהרמה, ננה, קול אנד דה גאנג