הנושא שחוק ונדוש עד לעייפה. המבוגר שבנו מתגעגע לילד שבנו. כשהיינו ילדים הכל היה יותר יפה. כלומר – מנקודת המבט של היום. ג'ייקוב (ג'קי טולדו) בחר בטקסט ומוסיקה פשוטים. פעם לא היו כלל דאגות – רק צחוקים וחלומות, והילד שחלם – לא נמצא. אבל במקום לסיים את זה כשיר כותב ג'ייקוב פרשנות באמצע השיר – "המבוגרים קוראים לזה תמימות". א-ב בכתיבה שירית – לא לפרשן את השיר. ג'ייקוב מתרפק על געגועיו לילדות. בגבוהים – מצליח לשכנע שהערגה לתום מגיעה ממקומות של אמת. אבל מועד בדיוק במקום שהוא עצמו מצביע עליו – התמימות, שאצלו גובלת בבנאליות. שגרתי עד שטחי. נדרשת רמה טקסטואלית יותר גבוהה כדי לגבות את הכישרון המוסיקלי שקיים כאן.