תסכימו איתי שבישוב הארץ ישראלי של 2009 בחור שיפנה לבחורה וישיר/יאמר לה: "צעדי אלי צעדי/האירי את יומי/מלא מלאי/ מלאי את כל גופי/ נגני אל תוך ליבי/ רקדי לקול שיריי/ אהובה שלי/ מלאי את עולמך בעולמי" – עלול לחטוף משהו , להיחשב בעיניה או פסיכי מושלם, או חנון מעולם אחר. .
אבישי כהן לא עשה חשבון כזה. הוא חשק בצעד תימני. הוא רצה להשלים את פרויקט החיבור בין הג'אז שלו לרוחה של ארץ ישראל ההיא שנותרה רק בשירונים, ואיתה הוא מתנה אהבים יותר מאשר איזו אישה. היום אולי לא מתביישים ללכת על טקסט ארכאי. גם עידן רייכל עשה את זה. כלומר: לא להתבייש לחזור לסגנון הנמלץ, המשפט המנופח. בשביל כהן זה סוג של אקספרימנט שהוא מתענג עליו. גם דין דין אביב התאימה לדואט. גם היא נמצאת על הקרקע הזו, בסלסול, במילה. אמרתי אקספרימנט – אבל לא משהו "פרוגרסיבי", אלא פשטות הלחן והמקצב. תמימות שכזו, אפילו תחושה של יותר מוסיקה ופחות העניין יצמו, וגם הטון של הזמר (אבישי כהן) אינו אלא צבע שחובר לצבעה של אביב כדי לייצר שיר ואקומי שנעים לזמזמו. תוסיפו סולו גיטרה יפה וכלי הקשה שמעשירים, ואנחנו בסוג מחניף של רטרו.
נגנים: אדם שפלן – גיטרה, לני בן בשט – פנדר רודס, אבישי כהן – בס, מארק ג'וליאנה – תופים, כלי הקשה – אילן קצ'קה, זוהר פרסקו.
תגובה אחת
מה זה "רטרו"? כלומר, אני יודע מה פירוש המילה. האם כשמוסיקאי בעצם מעתיק מתקופה אחרת, המילה "רטרו" תשמש כעלה תאנה על כך? זה שיר, לדוגמא, שכולו חיקוי לשם-טוב לוי. אין בו מינימום של חידוש על גבי זה. עידן רייכל אמנם ממשיך את דרכו של וילנסקי, אך נשמע כעידן רייכל, לא כוילנסקי, בד"כ. על כך מגיעות שושנים לרייכל, ושושנים מעט יבשות לאבישי כהן, למרות הביצוע הטוב.
לא אהבתי.