שנים שלא שמעתי את הארנבות. באופן טבעי – מחפש ריגושים מחודשים, או אומרים: ישחקו נערי הרוק הותיקים לפנינו. זהו סינגל שני מאלבום חדש. את הראשון "היא כל הסיפור" פספסתי (האמנם?) . עוברים מיד לשני מתוך האלבום החדש הצפוי. אני קורא על בדף המצורף את סיפורו של אורן ברזילי שחלה במחלה קשה, והנה הוא כאן, החלים, ועכשיו יש לרשום רישומי הימים הרעים שהותירו את חותמם ולספרם למאזינים הסקרנים.
המסקנה דווקא בריאה: "אין שום טעם לספור את הימים לאחור/ הזמן יעשה את שלו". מצד שני – יש כאן קינה על כך שלא שמעו אותו בצרתו הגדולה.
קול צרדרד ועגמומי שר את המילים, קצה מידטמפו על מי מנוחות, ואז מגיע הזעקה "אל תשכחו שאמרתי עוד אז/ צועק מול עולם שקט". מה אמר? ברור הוא שהכעס, העצב, הצעקה. הבדידות היו שם איתו.
שיר פופ טוב עם אלמנטים של רוק, טונים משתנים מנמוך לגבוה, אבל השיר אינו מפותח דיו, מסתיים מהר מדי. היו יכולים לעשות עם חומר הגלם משהו הרבה יותר משופר ומדליק כדי שהארנבות של קספר יחזרו לקפץ. אם חיפשתי ריגושים חדשים אצלם, נשארתי כמו שאומרים עם חצי תאוותי בידי.
תגובה אחת
חפיף. זה הכל.