זה נשמע כמו קטע מתוך תוכנית שהייתי קורא לה "מטבח מוסיקלי" (אגב, רעיון לא רע למול שפע תוכניות הבישול הקונבנציונאליות) – איך עושים שיר. עמית פרידמן מתחיל גבוה ומספר על התהליכים של הבחירה. מצד אחד השמיים הם הגבול. יש לך החופש לעשות מה-בראש. אתה בטוח שזוהי מנגינת חייך. ואם שיחקת אותה, מה שנשאר זה להיות "אדם טוב יותר" שזה? אדם טוב יותר ממה? חייבים לקרוא טקסט  לפני שלוקחים אותו להלחנה.
לא יודע איך להעריך "מנגינת חיים". הנוכחית אינה מנגינת החיים של עמית פרידמן. מצד שני היא מנגינה יפה דיה כדי ללכת איתה הלאה: יש בו קו מלודי רגשי יפה, עיבוד האקוסטי-חשמלי משדרג, הרמוניה ראויה, וגם הטון משכנע בכוונה – מה שהוא רוצה לעשות עם השיר שלו. ככה שהטקסט הדי מרופרף הזה העוסק במודעות של היוצר לכתיבתו (מה שנקרא בשיעורי הספרות "ארס פואטיקה") – לא ממש מעכר לי את ההנאה מהשיר. בקיצור – פופ משובח.