הטון, האווירה הזכירו סמי בירנבך מינימאל קומפקטי של השמונים. גלעד כהנא (הג'יראפאיי) מתאר באגלית בריטונית סיטואציה הזויה: על אחת כל כך מאושרת, אייס קרים ביד אחת, יד שנייה על המכונית ,מתבוננת בנעליה בלי לזוז, אבל מה: הוא אינו יכול להבטיח לה שומר ראש. נכון שזו אינה טעות שלה, ועדין – מה הם יעשו עכשיו… ומי שיקרא את הטקסט יכול לדמיין כאוות דימיונו מישהי כזו או אחרת.
שיר של כהנא במסגרת פרויקט מייספייסי מקוון שנקרא "The Walking Man". טקסט מוזר, קר, סוריאליסטי. לפעמים אני חושב לעצמי שכמה יוצרים כאן נולדו באיחור, וגם לא לתוך שפת האם היצירתית שלהם. אצל כהנא זה היה פשוט יותר: בילדותו הוא למד כמה שנים בבית ספר בריטי בניו-מקסיקו. אז הנה הוא מגשים בלי לשבור שיניים.
טון עייף-נוגה-אחיד. פופ מנוכר מעובד לכלי מיתר, לא מעורר ריגושים מהסוג של זה-הדבר-הבא, אולי משום שהוא הדבר הקודם, נמצא אי-שם עמוק במנהרת הזמן של אירופה שנות השמונים. ובכל זאת – מיוחד.