מילים: רמי פורטיס. לחן, עיבוד והפקה מוסיקלית: פורטיס, סמטנה, שפריר, אגמון. פורטיס: שירה. עידו אגמון: קלידים, גיטרה ושירה. גיל סמטנה: בס, קלידים ושירה. יובל שפריר: מחשב, קלידים, תופים ושירה.

פורטיס מלודי והרמוני, שר: "עשרים וארבע שעות אני האיש הרע/ הכי טוב שאת רוצה/ עשרים וארבע שעות אצבעות דביקות/מדליק את החושך מאיר את האור/ אפילו לשכוח שוכח לזכור".
הנשמה התועה של פורטיס ממשיכה לחפש תשובות בביצה המקומית. הטון כמו ב"יער ישראלי" נמוך, ממותן. קודר. במסעותיה מנסה הנשמה את סיציליה. "סעי לסיציליה מותק/ מאוחר זה תמיד מחר/ אי ודאות ואושר במקום שאסור מותר". עולם אי הודאות ואי המשמעות "במקום שמותר". זה פורטיס המלודי, ידידותי למשתמש, קצב מידטמפו שמוסיף רובד לעגני בהבעה התיאטרלית. החיוך הסרקסטי בבית הראשון הופך לפרץ רגשני דרמטי בבית השלישי בספרדית – El mundo maniania que. עולם האשליות של המחר. הכל כאן כל כך פורטיס, שאני אומר: הישן והטוב. כשפורטיס קצר, ציני מלודרמטי וסרקסטי, אני מתחבר אליו ביתר קלות. מי שמחפש עדיין רוק מכוסח, אז פורטיס דווקא מביא אותה בהרמוניה סטייל ELO.
בשיר "סוכריה" חוזר הלוזר והרחמים העצמיים בשיר אהבה שמגיע מהגאטס מול האהובה-סוכריה-על-מקל: "שטי בי שוב כי הילד עצוב" והנה משהו לא ציני: "כשאת מתקרבת זה מצית וגועש/אני מתפורר ומיד מבקש".
ההמשך ב"מעליי" – קול מעוות כשל ליצן מוטרף שר "בתוך הקבוע יש המון אהבה". שיר על היפה בחיים ביחד בבית אחד – צוללת שיש בה המון אהבה. פורטיס לא יכול להגיד משפט כזה בסטרייט. אז זה מגיע קברטי-קרקסי טום-ווייטסי. וגם מצרף לדואט את מארינה מקסימיליאן בלומין, מה שהקהה לי לי את הפוקוס של השיר. פורטיס לטעמי יכול לשחק אותה בלי דואטים. לא מעניין הדואט הזה.
"אסור": פורטיס מרגיש צעיר ברוחו ובנשמתו לצאת משהו נגד כל שאסור בחיינו. האסור הזה מגיע בצורות תחביריות שונות – "אסור ל" (שם הפועל) "אסור מתאמן שומר היטב על הכושר … רושם ואחר-כך שולח ועוקב" (הוא הנושא, כלומר בהאנשה) שיר די סתמי שמגיע בעטיפה רוקיסטית טעונה עם זעקה טירופית בסוף. נשמע די נאיבי לשיר טקסט כזה.
לעומת זאת "אומרים" זה פורטיס שמגיע מאזורים של עוצמות אותנטיות. "אומרים לנו שנאמין כי אין במה להאמין" הוא אומר במשפט אחד את האמת לאמיתה. ומסכם ב"אין דרך… חפש שגיאות בין הטיפות, תמצא קליפות, הכל שמועות, כי מה שאתה רואה זה מה שאתה רוצה לא באשמתך", (הייתי מוריד את "לא באשמתך"…) השיר בנוי, מעובד הכי מתאים לאישיות האומנותית של פורטיס – השילוב האולטימטיבי בין לחן, קצב והבעה.
פורטיס קטן אמונה. לא נוהה אחרי העדר. "אין שדר מתוחכם אין קול יותר חכם הכל מקושקש … אין חדר לכולם, אין שקר מסוים הכל משומש" ו"הכל ברור צפוי מראש אך מיותר" ("חזרה לשגרה") הטון מתנמך, הצליל חוזר לעגמומיותו.
פורטיס קטן אמונה גם ביחס לסיטואציה החברתית-אנושית המקומית. מגיעים לזה דרך אולם החתונות – "להיט משומן בליל ירח וצלופח/ כשהדמעות זולגות על השמלה… טבעות ומקלות הולכים לחתונה" ואחריה: "תבשלי יא חפף או תקבלי בכפכף" … "תורידי את הפח ואל תעשי לי נחנח" וזה אחרי שהקהל המדושן רקד ומלא כפיים סביב השולחנות, אכל כיד המלך נשיקות ומתנות". הצליל בין השדוז למוסיקת הבוזוקי מתובלת בצליל גיטרות שדוז-סיקסטיז. הטון של פורטיס קודר כמו פינק פלויידי.
חזל"ש הוא פרק ב' בתיאטרון ההזוי, השנון, הקברטי, הסטירי של פורטיס. זה הוא ולא אחר. במיטבו.