"אין מלבדי שום אדם שאוכל בו לבטוח/ ואני דווקא בי מעולם לא רציתי לפגוע"
שתי שורות חזקות, אירוניות, כואבות של שלום חנוך שאומר: גם במילים כבר לא ניתן למצוא מבטח, אחרי שיחסים מסתבכים והולכים. מילא, שר חנוך, מילא שהכל השתבש, אבל למה פגעתי בעצמי. לכך לא התכוונתי. אירוניה חריפה. אחד השירים החזקים של חנוך, שהבחירה בו לקאבר דורשת התייחסות יותר מאשר ביצוע שגרתי. הפרשנות של גלית עסיס שקטה, נעה על מי מנוחות, אינה גולשת לדרמה, אבל עדיין חסרה לי העוצמה הפנימית, טון שמעיד שזה בעצמותיה, שהבחירה נבעה מדחף הכרחי. זה אינו מגיע מהביצוע של עסיס, שהוא בסדר, אבל בשיר כזה אני מצפה יותר מאשר ביצוע "בסדר", וגם צליל המפוחית ה"בלוזית" אינו משפר את המצב. בדף שהגיע עם הסניגל נכתב "ביצוע חדשני לשירו של שלום חנוך". "חדשני" זה מודרני, מתקדם, ברוח הזמן. להד"ם.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
2 תגובות
תכלס להד''ם!
שאלה לי אליך, יוסי:
האם באמת מה שאתה מביא למדור הזה אלה הם החומרים הנמצאים במחזור של היום? האם זה המבחר שהגיע אליך ( ואל המבקרים האחרים ) ?
אני פשוט תוהה האם בקרב עמי אני חי, או שהעם הזה עבר מוטציה חריפה. איך ניתן להסביר את הרמה האומנותית הכל כך ירודה של סינגלים המונחים על שולחנך? איך ייתכן שכל כך הרבה אומנים וונביסטיים מנפקים סינגלים ואף אחד אינו מסוגל להביא שיר סביר, לא ענק, רק סביר, כפי שהיה אז, כאשר באמת בתוך עמי חייתי? באמת מה הטעם לבקר חומרים כאלה?
סוף שאלה.