בקומה ה-16 באחד המגדלים של תל-אביב פוגשים בזמרת שעובדת בלהתראיין. זה קורה אחת לכמה שנים. הזמרים נשפטים לפי הקהל, שרוכש את דיסקיהם. למכור מוסיקה זה לא רק לשיר נטו. יש רגעים שהמציאות מכתיבה גם למי, שבעיני היא אחת הזמרות הגדולות במקומותינו מאז ומעולם. ואחרי כל השנים, שום מירי מסיקה ושום קרן פלס, כבודן במקומן מונח, לא תבוא במקומה. קצת נדוש להגיד – אין לריקי גל יורשת, אבל למה לא להשתמש בקלישאה כשהיא נכונה. במקרה שלה פשוט – אין לה (יורשת), וכמו שאומרים בעברית עכשווית – אין עליה.

גם אנחנו הדלקנו זרקור על פניה היפים, וכעבור שעה רצינו להדליק לה נר כשהיא פצחה בשני שירים. רואים את השנים, אבל אצלה – עשו עימה חסד. חיצונית – עשו לה ויתורים והנחות גדולות. פנימית, ממה שמגיע אל מיתרי קולה – היטיבו עימה בגדול. גל חמה, אנושית, משדרת חיוניות. גם המורה לשירה, השופטת הקפדנית של הכוכבים הנולדים, יודעת כי להיות זמרת מעולה זה לא רק כישרון, אלא מה שאתה נושא עימך, טבוע עמוק, מתחבר מעומק נשמתך עם שירתך. 
ב"רואים את השנים" שרה דברים באמצעות לירן נדל, צעיר ממנה בהרבה מאוד שנים, אבל כתב אותה בדיוק מפתיע, אפילו בלי לתחקר אחד לאחד את חייה. בשיחה שקיימתי עם נדל, הוא הסביר, שמדובר ב"שריטה" משותפת, ראיית חיים וקריירה מזווית דומה. למרות פער השנים, קרא אותה דרך מצוקותיו. לירן כתב לה משפטים כמו: "כשהסיכוי אומר להיות או לחדול/ אני בוחרת לשלם ת'מחיר" או: "מכל המלחמות אני חוזרת בעצמי/ קמה לתחייה כמו בהתחלה" וגם: "מוזר לי שאנשים שכחו את עצמם/ גם כשהלב זועק לעברם. "מוזר לי, חשבתי והפכתי בליבי/ ומכל אושרי איך צמחה לי בדידותי/ מוטב לי לרקוד את החיים וליפול".
מטאפורות אולי קצת מנופחות, מלודרמטיות, מילים לפעמים לא הכי מדייקות –לפעמים "גדולות" מדי, לפעמים "רזות" מדי.לפעמים רגשניות מדי. אבל כמו שכבר כתבתי בביקורת על האלבום – מה שחזק אצל ריקי גל, שהטקסטים האלה הם הכאב שלה – מגיעים מתוך בשלותה כזמרת, מעומק ניסיונה רב השנים – טון עוצמתי מאופק , פרייזינג שמעביר את התחושה האמיתית, מעניק למילים את האמת שלה כמבצעת. וזה מה שעושה את הייחוד וההבדל.

ריקי גל – "רואים את השנים"- ראיון