"מולכת ברחובות זרים/ שיכורה מעצב/ בעיניים עצומות/ מתמסרת בקלות לנשימה המשותפת/ לבכי ולצחוק/ שמחליפים ביניהם/ כאילו היו החברים הכי טובים"
עיבוד ג'אז צועני נוסח דג’נגו ריינהרדט האגדי נבחר לתאר יחסים בלשון סרקסטית. כרמי זיסאפל וערן ויץ מחייכים בדואט, , שורקים ומרקדים קלילות סיפור של זוג שהולכים על פוזה כאילו היו החברים הכי טובים, וכשהיא צריכה לחזק את מה שלא יחזיק מעמד עד סוף היום, ולמעשה היא "מולכת ברחובות זרים שיכורה מעצב" (ולא מיין)
הרקידות הג'אזית זו של הדואט – מעניקה משמעות צינית לשיר. העיבוד התוסס מדגיש את צליל פסנתר הבארים הסינקופי. גימיק יפה: השיר מסתיים ב"כאילו היו החברים הכי טובים", אבל אז מגיע בהפתעה עוד בית. "צריכה לעשות מעשה כל יום/ לחזק את מה שלא/ יחזיק מעמד עד סוף היום". וזה הבית החזק בשיר. לעומת הקלילות הריחופית נסבלת של השוטטות ברחובות זרים – כאן יורדים אל קרקע המציאות. זיסאפל וויץ מפתיעים באקלקטיות שלהם, לא נעולים על סגנון. זוגיות יפה.
