מה אפשר כבר לצפות מאסופת שירים שקיבצו לפסקול סרט? תתפלאו. המשך סיפור האגדה נתן השראה לאוסף שעומד בפני עצמו. כלומר זה לא סתם דיסק של שירים. דוגמאות? ה"בטרפליי בושה" עם דיויד בואי בגרסה לשינויים, הקאונטינג קראוז ב"מאוהב בטעות", ה-"אילז" (EELS) ב"אני זקוק לעט שינה" (מצויינים), טום ווייטס ב"טיפה קטנה של רעל", ניק קייב והזרעים הרעים ב"אנשים אינם טובים" בטון נוגה מלנכולי. עד כאן זה נשמע כמעט כאוסף אלטרנטיווי מהסוג המחניף, אבל נכנסים גם ה"פאניקיטאון" של "ליפס אינק", דאנס אלקטרוני ישן, ופתאום ביצוע מוטרף ל"ליבין לה וידה לוקה" המוכר מריקי מרטין בגרסת אדי מורפי ואנטוניו בנדראס. מה זה עושה כאן? אפשר לומר – מיקס מוזר. אפשר גם לומר – מיקס נהדר. אישית, נהניתי.
